הבנת הליכי רישום שעבוד והמחאת כספים ע"י החברה שבפירוק

כעבור מספר שנים ביום 15.05.12 ניתן פסק דין העליון בו הוכרה זכותם של כליף לקבלת פיצויים נוספים, וביום 12.06.12 שילמה המדינה לכליף את הסכומים שנפסקו לטובתם באמצעות הפקדה לחשבון ב"כ. חודש ימים לאחר מכן, ביום 11.07.12, היתקבל במנהלת מכתב מהתובע בו טען כי לאור המחאות הזכות בהן הוא אוחז הוא נושה מובטח בכליף והוא ממתין לפירסום הודעה על העברת כספי הפיצויים לכליף.

אלא שאין מחלוקת כי התובע ידע שהמנהלת מסרבת לרשום לפניה את המחאות הזכות מאחר ולהבנתה הן אינן תקפות, אך הוא לא תקף עמדה זו של המנהלת (תביעה שהגיש לבית משפט מחוזי הופסקה לבקשתו, ולא הוכרעה לגופה).

בנסיבות אלו, שעה שהתובע ידע כי ניתן פסק דין העליון וממילא ידע כי המשמעות היא שהמדינה תשלם לכליף כספים נוספים מבלי שרשומות בפניה המחאות הזכות, אך למרות זאת הוא לא פנה למדינה וגם לא נקט הליכים למימוש זכויותיו הנטענות על פי המחאות הזכות, אין הוא יכול להשמע בטענה כי סרוב המדינה שלוש שנים קודם לכן לרשום בפניה את המחאות הזכות, הוא שגרם לנזק.

נגד החברה הממחה (המשיבה) ניתן צו פירוק זמני והתעוררה שאלה ביחס לבעלות בכספי הלקוחות שהתקבלו אצל החברה הנמחית (המערערת) בתקופה שקדמה למועד מתן הצוו להקפאת הליכים.

ומאחר וההמחאה נועדה להבטיח את החזר ההלוואה מדובר בהמחאה על דרך שיעבוד וכספי הלקוחות שהתקבלו אצל המערערת (הנמחית) לא עברו לבעלות המערערת אלא נותרו בידי המשיבה, על כן המערערת אינה אלא נושה של החברה שבפרוק (המשיבה).

...

התוצאה היא שהוכח שהתובע יכול היה לנקוט בהליכים משפטיים נגד כליף טרם שולמו הכספים אך בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלו, אין קשר סיבתי בין העדר פרסום על כוונה לשלם כספים (בהנחה שיש חובת פרסום) לבין אי נקיטת הליכים משפטיים על ידי התובע כדי למנוע את העברת הכספים לכליף.

לאור האמור, טענות התובע ביחס לתשלום הכספים שלא בהתאם למנגנון התשלום שנקבע בחוק, נדחות.

התוצאה מכל האמור, התביעה נדחית.

זה האחרון, הלווה כספים והשקיע בכל מיני פרויקטים, היתנהלותו הכלכלית כנראה לא צלחה, הוא שקע בחובות והחל למחזר הלוואות שונות על ידי לקיחת הלוואות חדשות, או ע"י פיזור שיקים דחויים ושעבוד שני נכסי נדל"ן, שתי דירות שהיו לו זכויות בהן.

גיל מאסטי העד שעליו נסמכת תביעה זו פעל אף הוא בתחום הנדל"ן, הוא ניהל חברה בשם "אלומות", שסמואל היה מושקע בה. בעת הליך הפרוק נותרה החב' חייבת כ-180 מיליון ₪, כשגיל מאסטי ערב למחצית מחובותיה, כך העיד.

תביעת לוינגר בתיק הפרוק נגד עו"ד פוזנר ככונסת הנכסים של הדירה ברח' כובשי קטמון 4, נגד סמואל זלניק ואח' התקבלה ע"י כב' השופט דוד מינץ באופן שהכונסת חויבה להחזיק הכספים שיתקבלו ממכירת הדירה, ואשר יגיעו לסמואל, להחזיקם עבור לוינגר (החלטה בבקשה 65, מיום 16.7.12), ברם, לוינגר ניכשל להוכיח זכותו בתביעה שהגיש בבימ"ש שלום נגד סמואל זלניק (ת.א. 40544-06-15 בפני כב' השופט אוהד גורדון, פס"ד מיום 21.8.19).

ההלוואה הובטחה בכתב ערבות ושיק של אביבה אישתו של סמואל (שהנתבע חשד כי לא חתמה עליו) וכן ברשום הערת אזהרה לרישום שיעבוד, על דירה ברח' המצור 6 (היות שהדירה הייתה רשומה ע"ש סמואל ואישתו הייתה ממושכנת לבנק, נאלץ הנתבע להסתפק בהערת אזהרה לרישום שיעבוד על חלקו של סמואל בלבד).

מהשיחה עצמה לא לגמרי הבין ולכן בסיומה שאל את גיל: "הוא קיבל כסף או לא קיבל כסף" וגיל משיב: "בטח שהוא קיבל, מה לא שמעת?" בשן: "אז למה הוא כותב ההפך במכתב?. גיל: "הוא לא הבין מי המעורבים, הוא חשב שמאז שהם מנסים לידפוק אותו לקחת ממנו כסף חזרה...." קודם לכן בשיחה מסביר הנתבע לגיל שרדפו אחריו מהמשרד (של עו"ד פוזנר) והוא היתחמק ובסוף היה מוכן לכתוב כמה מלים "לא במסגרת של תצהיר...וידעתי שאין לזה שום משמעות". בדיון שלפניי השיב הנתבע שאכן קיבל כספים בסכום מיצטבר של 100,000 דולר על חשבון פירעון חובו של סמואל, אולם לא מדובר בחוב שהסכם ההלוואה מתייחס אליו.

התובע אינו חליפו של בנו, כי אם נושה שלו, כפירתו של סמואל בכך שלוינגר סילק חובו אצל הנתבע, או שגיל מסטיי העביר סכום כלשהוא לנתבע לשם פרעון חובו, הסתמכה על מכתבו של ירון כהן– מכתב שלא שימש כראיה בשל אי העדתו של ירון כהן, ולכן לא ניתן לומר שטענה זו של סמואל התקבלה בהליך משפטי קודם בפני הש' גורדון, מה עוד שטענה זו נסתרה על ידי הנתבע עצמו שהודה שקבל כספים מגיל מסטיי על חשבון חובו של סמואל.

...

אציין שוב כי דין טענה זו להידחות.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבע להשיב סך של 169,740 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.7.11 ועד התשלום בפועל.

עוד צוין במכתב הנ"ל כי אין חובה בדין לרשום המחאת זכות בספרי החברה ברשם החברות או תוך 21 ימים (להבדיל משעבוד); כי לא היה מוטל על אוליטל להגיש תביעת חוב היות שהסכום הנ"ל הוא רכושה וקניינה ואיננו בגדר חוב הנתבע במסגרת הליכי כנוס הנכסים; וכי המחאת הזכות ניתנה במהלך העסקים הרגיל של צמנטכל צפון ועל מנת לאפשר את פעילותה העסקית, לרבות המשך ביצוע פרויקט "וילאן 2000", וזאת בידיעת הבנק ואישורו.

בנוסף טענה אוליטל כי אין בשיעבוד הצף כדי לחסום את דרכה של חברה לבצע עיסקאות אחרות, וכי השיעבוד הספציפי הרשום לטובת בנק קונטיננטל פקע, ככל הנראה בשל העדר חוב של צמנטכל צפון לטובת קונטיננטל, במובן זה שסכום הכסף שהיתקבל מסלע שולדר מספיק הן כדי לפרוע את החוב לטובת בנק קונטיננטל (כיום בנק הפועלים) והן כדי לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בהמחאת הזכות.

מובן כי משסלע שולדר לא העבירה לאוליטל את הכספים שהומחו, כפי ההוראות בהמחאת הזכות, ואלה הגיעו לידיו של כונס הנכסים והלה סרב להעבירם לאוליטל, והבנק טען כי אין לאוליטל זכות בכספים, נוצרה לאוליטל עילת תביעה נגד הכונס ונגד הבנק בהקשר זה. הסדר הפשרה לא מונע זאת, שכן העילה היא חדשה וקמה זמן רב לאחר הסדר הפשרה, כאשר במועד הסדר הפשרה הניחה אוליטל כי המחאת הזכות תמומש כדבעי ולא הייתה יכולה לדעת שהבנק יתנגד למימוש המחאת הזכות, כאשר עילת התביעה בהליך הקודם, עניינה היה כאמור בטענות קרמר שלפיהן אין לו חובות כלפי הבנק, מכח ההלוואה האישית שנטל.

בנוסף, כאשר נישאל בר-יוסף לגבי מיסמך שנערך על ידי באי כוחו של עו"ד צוריאל לביא – מפרק חברת צמנטכל בע"מ, במסגרת בקשה להצטרף להליך הפרוק של צמנטכל צפון, ושכלל היתייחסות לנושא המחאת הזכות, השיב: "המחאת זכות נטענת? (צוחק). ראוי שאני לא אגיד. איזו הסכמה מי נתן הסכמה? שאלת אותי, ביקשתי (צ"ל ביקשת – י"ד) שאגיד מה אני חושב, אין לי עניין בבנה"פ, אני אפילו כועס עליהם, אני בא להגן על המוסד הזה? לא הייתה שום הסכמה מטעם בנה"פ, נו באמת" (פרוט' 13.3.22, עמ' 30, ש' 11-8).

...

לפיכך, טענת הבנק שלפיה העיסקה לא אושרה כדבעי, ומשכך משוללת תוקף, נדחית, אפוא.

סוף דבר סיכומו של דבר – התביעה נדחית.

בשים לב לתוצאה, לשווי הכספי של התביעה, למשך ההתדיינות ולהיקף ההליכים ומסמכים, תשלם התובעת לבנק שכר טרחת עו"ד בסך של 90,000 ₪.

עוד נרשם בהכרעת הנאמן כי ההסכם השני מאפשר ביטול תוך 60 יום במהלכם אמורה הייתה להתבצע בדיקת נאותות של החברה ותקופה זו טרם חלפה עת בוטל ההסכם והוגשה בקשת פירוק נגד החברה.

בנוסף נקבע כי העברת הכספים על ידי החייב כאן לחברה וכן רישום השיעבוד הן פעולות שנעשו מיד לאחר ההסכם הראשון ומהוות ראיה לביצועו בפועל.

עוד נקבע כי החייב כאן היה מודע בעת שנחתם ההסכם השני לכך שחזרו שיקים רבים לחברה בסכומים ניכרים שיש לשלמם באופן מיידי ולשיקים מעותדים שהיו אמורים להפרע וליתר הצרכים התזרימיים של החברה.

עוד עולה מההכרעה בהליך האחר כי החייב ביקש למעשה להיתנער ולחזור בו מהתחייבויותיו שבשני ההסכמים כאשר עשה זאת בכוונת מכוון: נתן לחברה ולמערער להבין שהוא מעוניין ברכישת המניות בחברה מצד אחד, הזרים חלק מהכספים שהתחייב אך כשהוא יודע כי נדרשים כספים נוספים בדחיפות על מנת שהחברה לא תקרוס, נימנע מלהזרימם במטרה שהחברה תקרוס.

...

סיכומו של דבר פסק הדין בהליך האחר מקים בפני הנאמן מחסום בלתי עביר בדרכו לדחות את תביעת החוב של המערער מהטעם שלא נכרת חוזה (ההסכם הראשון) בין החייב לבין המערער.

למרות שמתקבל הערעור אין מקום לאשר תביעת החוב על כל רכיביה וגם ב"כ המערער הסכים עם השבת הערעור לבחינת הנאמן.

לאור כל האמור אני מקבל את ערעור המערער ומבטל הכרעת הנאמן בתביעת החוב ומורה לו לדון בה מחדש ולבחון את רכיבי הנזק הנטענים על ידי המערער בתוך 30 יום מהיום.

בעלי המניות שהבינו את מצבה הכלכלי, לצד הודעה של אחת מלקוחות החברה, טכנולוגיות מסננים בע"מ בדבר כוונתה להגדיל משמעותית את הקף העבודה מול החברה, פנו להתייעצות עם עורך דין, וחתמו הסכם שכר טירחה ביום 30.1.20 לפיו מטרת ההיתקשרות היא "הליך הסדר את מול הנושים של החברה וכן מול טכנולוגיות מסננים בע"מ החייבת לחברה כסף, ובמידת הצורך הגשת בקשת פירוק לחברת ד.א.ק תעשיות מתכת בע"מ". ביום 24.2.20 היתקשרה החברה בהסכם למכירת כל הציוד שבבעלותה תמורת 239,000 ₪ שהועברו לבנק מזרחי טפחות.

לטענת המשיב, עמד לטובתו שיעבוד שטרות שוטף וקבוע, ועל השיקים הנ"ל שהופקדו על ידי החברה חל השיעבוד שנירשם, כך שהמשיב היה נושה מובטח ביחס לשיקים אלה.

...

ב"כ המשיב טען תחילה שלא התכונן לשאלה זו, משום שהטענה בדבר זכותו של המשיב לשעבוד שוטף הועלתה לראשונה על ידי בית המשפט ולא על ידי הנאמנת, והוא לא התכונן לה. הסבתי את תשומת לבו לכך שהנאמנת טענה שבידי המשיב רק שעבוד שוטף בסעיף 34 לבקשתה, ובסופו של דבר, אם הבנתי נכון את טענתו, הוא טען שהשעבוד השוטף חל על הזכויות שיש לחברה כלפי לקוחותיה לפי שטרות שלא הופקדו אצל המשיב, להבדיל מהשטרות שהופקדו אצל המשיב שעליהם חל השעבוד הקבוע.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הנאמנת לביטול הפעולות כלפי המשיב.

אין בכך כדי לפגוע באפשרות להגשת בקשה כלפי בעלי המניות, הדירקטורים או הערבים בגין אותן עובדות שנטענו בבקשה זו. בהקשר זה אציין כי בעלי המניות, שהם הדירקטורים, צורפו כמשיבים לבקשה לפי החלטתי מיום 4.4.23, אך לא הגיבו לה ולא התייצבו לדיון.