הבטחת זכויות חשודים בתקיפת עובדים זרים

נטען, כי החשד לדיווחים מטעים של חקלאים באשר לקוד הזיהוי של הגידולים שלהם, עלה רק כאשר נבחנו חוברות המפקד לשנת 2012, אשר כאמור לעיל - שמשו את הבסיס לקביעת הקצאות עובדים זרים לשנת 2013.

כאמור, בפני התובעת היו פתוחות מספר דרכים לתקוף את אותן החלטות מינהליות כנגדן היא משיגה כיום, הן על דרך של הגשת עתירה מינהלית - פניה לבית המשפט לעניינים מנהליים לצורך תקיפת החלטה הנוגעת להקצאת עובדים זרים ו/או העידר יכולת לממש היתרי העסקה בשל חסמים כאלו או אחרים ו/או "הפרת הבטחה" למקדם הקצאה גבוה יותר מזה שהותר ו/או העידר פירסומו של מקדם עצמאי לצמח הסליקורניה, וכיו"ב; הן על דרך של הגשת השגה לועדת מקדמי הקצאה - מנהל התובעת הודה בחקירתו הנגדית, כי מעולם לא טרח הוא או מי בשם החברה, להגיש השגה לועדת מקדמי ההקצאה באשר לצמח הסליקורניה, ואף לא פנה לועדת מקדמי הקצאה בבקשה שיקבעו מקדם הקצאה "עצמאי" לצמח הסליקורניה (פרוט' עמ' 46 ש' 15-18), הליך שניתן היה לנקוט בו בשנת 2010 (ראה עדותה של הגב' כרמי בחקירה נגדית); הגשת השגה על ההיתרים עצמם - לטענת התובעת, הוגשה מטעמה השגה פרטנית על הקצאת העובדים הזרים שניתנה לה לשנת 2013.

על כך גם מצהיר המעסיק בפני הרשויות, כי ידוע לו : "כי החלטות ממשלת ישראל ואישורי שירות התעסוקה בעיניין התרת העסקתם של עובדים זרים בחקלאות, תלויים בשיקולי מדיניות, העשויים להשתנות מעת לעת, וכי אין לי ולא תהיה לי לעניין זה זכות קנויה כלשהיא להעסקת העובדים הזרים המסוימים... ו/או טענה כלשהיא לעניין הבטחה שלטונית, ו/או התחייבות כלפי, ו/או הסתמכות מצדי, ו/או מצד הצדדים השלישיים, ו/או שינוי מצבי לרעה, וכי הרשויות המוסמכות רשאיות לבטל בכל עת את אישור עבודתם ושהייתם של העובדים הזרים בישראל, כולם או מקצתם". לאור כל האמור לעיל, מתקבלת מסקנה חד משמעית, כי אין בהיתרים שהונפקו לתובעת משום הבטחה שלטונית לפיה תוכל לממש ההיתרים ולהעסיק עובדים זרים כמספרם בהיתר העסקה.

...

התרשלות ומצג שווא- העדר קשר סיבתי מוכח טענות התובעת בנדון פורטו לעיל בהרחבה ואולם, לא ראיתי לנכון לצלול ולהידרש להן נוכח החלטתי לעיל, כי היה על התובעת למצות הליכים בתקיפה ישירה במישור המינהלי ומשלא עשתה כן דין תביעתה זו להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לדחות התביעה.

לצד כל האמור לעיל, ראיתי לנכון להוסיף ולהעיר כי נסיבות המקרה מחייבות התבוננות מחדש של הנתבעים על התנהלות מדריכי החקלאות אל מול המגדלים – היקף המצגים והייעוץ הניתן וההבנה כי המידע המועבר על ידם מהווה בסיס עליו מסתמכים החקלאים, על כל המשתמע מכך.

מישפחת המנוח פנתה לפריג' בבקשה שיבטל את הבטחתו לעטיש, מאחר שלמנוח יש "זכות קדימה" בשל היותו קרוב משפחתה של הקטינה, ופריג' לא הסכים; ולאחר שגם פניותיהם לעטיש שיבטל את בקשת ידה של הקטינה לא הועילו, פנתה מישפחת המנוח ביום שבת שקדם לארוע (17.10.15), לשלושה שייח'ים מכובדים, אשר הטילו "דחיל" (חלק מהעדים כינו זאת "ווג'יה"), מעין ערבות או איסור על אדם אחר, פרט למנוח, לבקש את ידה של הקטינה, בגלל אותה "זכות קדימה" שלו בנוגע אליה.

לו אכן היה התוקף אדם שאינו ממשפחת הנאשם (אדם זר, רעול פנים או אף אמיר אלהואשלה כפי שהציע הסניגור), שהפתיע את המנוח ואת הנאשם בעת שהגיעו לשיג, חזקה כי הנאשם היה מוסר עדות לגבי כך, ומוסר את כל הפרטים שהיו בידיו, על מנת שאותו אדם יובא לדין; ולכאורה לא היתה כל סיבה שהנאשם ימסור גרסה שקרית בקשר לארוע בכלל ולנוכחותו במקום בפרט.

שנית, מיצבור הראיות הנסיבתיות הקושרות את הנאשם לעבירה, כוללות בנוסף למניע ולנוכחות במקום, גם את החשד הרב שאפף את מעשי הנאשם לפני איסוף המנוח ממכון השטיפה, ובעיקר את היתנהגותו החשודה של הנאשם לאחר הארוע, כאשר נימנע מלהושיט למנוח עזרה או לסייע לאחיו קאיד בכך, ערך שיחות רבות בטלפון, ועזב את המקום באופן מיידי; וכאמור היתנהגות זו אינה מתיישבת עם היתנהגות של אדם חף מפשע, אשר על פי הנטען הופתע בעצמו, ואשר קרוב משפחתו, שהיה לו כאח, ואשר הובא על ידו למקום, נדקר לעיניו.

בית המשפט העליון קבע ברוב דיעות, כי למרות שהמשיב, חבר באירגון "לה פמיליה", הישתתף בקשירת קשר לפגיעה באוהדי הפועל תל אביב, ואף נכח בזירת הארוע בו הותקף אדם בצורה חמורה ע"י קבוצה גדולה של חברי האירגון, לא הוכח כי הוא שותף לעבירה, וזאת מאחר שלא הובאה כל ראיה ברורה הקושרת אותו לבצוע העבירה, ומאחר שהובאו ראיות שלא כל הנוכחים במקום הישתתפו בבצוע העבירה (כב' השופט שטיין היתייחס בהקשר זה לדוגמת "האסירים בחצר").

...

סוף דבר מארג הראיות הנסיבתיות שהובאו לעיל, הכולל את נוכחותו של הנאשם בזירה בעת האירוע, העובדה שהביא את המנוח לזירה, תוך התנהגות חשודה ולא מוסברת לפני כן, המעידה על תכנון, התנהגותו המפלילה לאחר האירוע, המעידה על תחושת אשם, וקיומו של מניע לפגוע במנוח; משקלן המצטבר של ראיות אלו; שקריו הרבים ואי אמינותו של הנאשם; וכשלונו של הנאשם להרים את הנטל ולהעלות אפשרות סבירה ותמימה המתיישבת עם מכלול הראיות; מביאים למסקנה הגיונית אחת ויחידה, לפיה הנאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

מסקנה זו אף מייתרת את בחינת השפעת תיקון מס' 137 לחוק העונשין (הרפורמה בעבירות ההמתה) על ענייננו, שכן לאחר התיקון נחשבת העבירה של המתה באדישות כרצח לפי סעיף 300(א) לחוק, שהעונש המרבי בצדו הוא מאסר עולם, כך שהדין החדש אינו מהווה דין מקל עבור הנאשם.

לאור כל האמור, אני קובעת כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ומרשיעה אותו בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק.

בית המשפט הדגיש, כי הנזק כתוצאה מהליכים כאלה הוא בראש ובראשונה מעצם ניהול ההליך לאורך פרק זמן, כאשר מעל ראשו של נושא המשרה השיפוטית מרחף החשד למעשי רשלנות במילוי תפקידו, כך שגם אם תדחה התביעה בסופו של דבר, הנזק האישי והציבורי, כמו גם הפגיעה המערכתית והאישית בתפקודו של נושא המשרה – כבר ייגרמו.

וכך סיכם בית המשפט העליון את הדברים: "מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות – השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תיפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים – מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית.

מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהוה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה".

אין זאת אלא כי פעולתה - הבלתי יעילה כהגדרת התובעת - של המערכת המשפטית, אותה תוקפת התובעת, מורכבת, באופן קונקריטי, משורה של הכרעות והחלטות שיפוטיות – מהותיות או דיוניות – אשר התקבלו בעיניינה, ואשר הובילו, בהצטברן, בסופו של דבר, לתוצאה לפיה רק בחלוף עשר שנים מיום הגשת התביעה נגד בני הזוג לראשונה, ניתן פסק דין חלוט הקובע כי אין יריבות בין התובעת לבין בני הזוג וכי בעל ריבה האמתי הוא החברה.

כך, טוענת התובעת כנגד פסק הדין שניתן בעירעור, כי מדובר בפסק דין "חריג באופן יוצא דופן" (סעיף 22 לכתב התביעה), ומוסיפה וטוענת, כי פסק הדין "ניתן באופן לא תקין (תוך הסתמכות כב' השופטת על נתונים אשר לא הובאו במסגרת תיקי המוצגים אשר הוגשו בהליך וכו'), תוך שלילת זכות הטיעון המגיעה לתובעת – דברים המעידים על נדבך נוסף בהתנהלותה הפסולה של מערכת המשפט בעניינינו" (סעיף 54 לכתב התביעה).

...

על אף האמור, מצא בית המשפט העליון לקבוע, כי החסינות השיפוטית המהותית מחייבת דחייה על הסף של התביעה ואין להרשות בירור הטענות לגופן.

העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת חסינות שיפוטית.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

מכאן העתירה שלפני, בה מבקשת העותרת להורות למשיבים לתקן את הנוהל, כך שייקבע בו כי היתר עבודה בישראל שניתן לתושב האיזור כמשמעו בנוהל, לא יבוטל בשל הזנת "אינדיקאציה משטרתית" טרם עריכת שימוע; כי השימוע יערך תוך פרק זמן סביר, לאחר הודעה מראש על קיומו, ועל החשדות המופנים כלפי המוזמן לשימוע; וככל שנסיבות העניין אינן מאפשרות עריכת שימוע, ההיתר יוקפא, אך לא יבוטל.

העתירה אינה מופנית כלפי החלטה קונקרטית, אלא הוגשה כעתירה ציבורית, על ידי העותרת שפועלת כארגון למען זכויות אדם, ואין בה היתייחסות לעניינים של עותרים פרטניים.

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית) [ההדגשה מכאן ואילך שלי – אלא אם צוין אחרת – א.ד.]; הפרט הרלוואנטי בתוספת הראשונה לחוק הוא פרט 12: "מינהל אוכלוסין, עובדים זרים ומסתננים – החלטה של רשות לפי חוקים אלה, למעט החלטות הממשלה ולמעט החלטות הנתונות לערר לפני בית הדין לעררים לפי פרק רביעי1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952:

עמדתם של המשיבים היא כי אין מדובר בעתירה התוקפת החלטה פרטנית שניתנה בעיניינו של אדם מסוים, אלא בעתירה ציבורית המבקשת לתקוף נוהל שהוציא מתאם הפעולות בשטחים.

חריג שנועד להבטיח שרק עניינים בעלי חשיבות ציבורית כללית יגיעו לפתחו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ר' בג"ץ 280/21 האחים מאיה תמ"א 38 בע"מ נ' מועצת העיר פתח תקווה, פסקות 8-7 (25.2.2021)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק העתירה על הסף להידחות.

נוכח מסקנה זו מתייתר הדיון בשאלה הנוספת: האם הוראת הנוהל עונה על הגדרת "תחיקת ביטחון". סיכום על יסוד האמור, הבקשה לסילוק העתירה על הסף – נדחית.

המשיבים ישלמו לעותרת את הוצאות הבקשה בסכום של 2,500 ₪.

בית משפט לעינייני מישפחה בתל אביב - יפו ת"ע 6525-04-22 ת"ע 6527-04-22 ת"ע 6378-05-22 עותק לפירסום בפני כב' השופטת ורד שביט פינקלשטיין בעיניין: המבקש/התובע: עיזבון המנוחה ר' ס' ז"ל ב' י' פ', עו"ד ע"י עו"ד אורי קידר ואח' המשיבים/הנתבעים: 1. ס' נ' ק' 2. א' ב'-צ' 3. ת' ב'-צ' 4. א' ק' ע"י עו"ד מידן ירון 5. האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב פסק דין

על כן, לטענת המשיב 4, יש לראות בהתחייבות המנוחה והבת כחוזה שניתן לממש בכל זמן, למרות שחלפו שנים רבות; · המשיבה 1 סובלת מבעיות נפשיות ויש חשד כי אחותה השפיעה על המנוחה בעת עריכת הצוואה, שעה שהמנוחה לא תקשרה עם הסביבה ולא זהתה בני משפחתה ועל כן המנוחה ערכה צוואה שאינה מחלקת את העיזבון בין המשיבות 1-2 בחלקים שוים והעניקה לנכדתה, בתה של המשיבה 2, חלק נכבד מהעיזבון (דירה).

בנוסף, טוען המשיב 4 כי הנו פועל למעשה בשם המשיבה 1 ובנו ועל מנת להבטיח את זכויותיהם בעיזבון המנוחה.

בנסיבות אלו, נראה כי אכן הגשת ההיתנגדות והעלאת טענות מאולצות על מנת להכיר בו כ"מעונין בדבר" לצורך תקיפת הצוואה נובעת ממניעים זרים ומוגשת בחוסר תום לב. מסקנה זו מתחדדת ביתר שאת מקום שכל הזוכות על פי הצוואה (בנותיה ונכדתה של המנוחה) שחלקן גם היורשות על פי דין של המנוחה מסכימות לקיום הצוואה וכופרות מכל וכל בטענות המשיב 4.

...

בנסיבות אלו, נראה כי אכן הגשת ההתנגדות והעלאת טענות מאולצות על מנת להכיר בו כ"מעונין בדבר" לצורך תקיפת הצוואה נובעת ממניעים זרים ומוגשת בחוסר תום לב. מסקנה זו מתחדדת ביתר שאת מקום שכל הזוכות על פי הצוואה (בנותיה ונכדתה של המנוחה) שחלקן גם היורשות על פי דין של המנוחה מסכימות לקיום הצוואה וכופרות מכל וכל בטענות המשיב 4.

על כן, גם מהטעם הזה, אין למשיב על מעמד בהגשת ההתנגדות ודין טענתו להידחות.

סוף-דבר: אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: הבקשה לסילוק על הסף - מתקבלת; כפועל יוצא, התנגדות לקיום הצוואה נדחית בהעדר "מעמד" למשיב 4 להגישה.