הבחנה בין רצח להריגה במשפט הישראלי

בשולי הדברים, אוסיף כי המקרה שבפנינו – אשר בו נדרשנו שוב להבחנה בין עבירת הרצח לעבירת ההריגה – מהוה דוגמה טובה נוספת לצורך ברפורמה בתחום עבירות ההמתה במשפט הישראלי.

...

כשנשאל היכן הסכין ציין "באותו יום נחרבה הסכין והעלמתי אותה. אף אחד לא יכול למצוא אותה. זרקתי אותה בפח זבל וכנראה שכבר אספו את הזבל". נחלקו חכמים לעניין פירוש של הביטוי "נחרבה"; כשלעצמי נראה לי כי הפירוש הסביר הוא "התקלקלה", שכן לא היה צריך לומר "נחרבה" כדי לציין שנזרקה, והרי אין מחלוקת כי היא שימשה לקטילה, ויתכן מאוד כי נתעקמה מן הדקירה.

ואולם, חברתי בחנה – כאמור – את התקדימים השונים בנושא זה, ונדרשה למבחני העזר שבפסיקה, וסוף דבר שמצאה (פסקה 66) כי "במקרה דנן לא נסתרה החזקה לפי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. דקירה באיזור החזה מצד שמאל מקימה חזקה לקיומה של כוונה קטילה", והמערער לא עמד בנטל להפריכה, שכן "הציג גירסה שקרית ובלתי מסתברת באשר לאופן שבו דקר את המנוח". סבורני כי בשל אלה, עסקינן במקרה שאינו יכול להישאר בגדרי עבירת ההריגה.

גדר התחבטותי נבע משני טעמים: (א) נראה לי כי ההחלטה להמית נוצרה פה אצל המערער בלהט הרגע וללא תכנון מוקדם (אף כי יסוד ההכנה התקיים; לגבי אלמנט הקינטור – ראו ס"ק (ב') שלהלן).

גם כשנאמר לו כי כדאי לו להודות לאור תוצאות ההודאה, בדגש על ההבדל בין עבירת הרצח לבין עבירת ההריגה, הוטעם לפניו כי בית המשפט הוא שיחליט בדבר העונש.

אחתום את פסק דיני בדבריו של המלומד John Salmond כפי שתורגמו על ידי השופט אלון בבג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, 467-466 (1982), שכוחם יפה לעניין זה: "המשפט אינו מהסס לומר, כאשר יש צורך בכך, כי מציאותם של דברים כך וכך היא, בין אם הוא כך באמת ובין אם לאו. המשפט הוא התיאוריה של הדברים, כפי שנתקבלו וכפי שפועלים על-פיהם בבתי המשפט, ותיאוריה זו יכול שתהא תואמת, ויכול שלא תהא תואמת, את המציאות האמיתית שמחוץ למערכת המשפט. עינו של המשפט אינה רואה, ללא משגה, את הדברים כמות שהם. במקצת כתוצאה מזהירות מכוונת ובמקצת כתוצאה ממשגים ומתאונות של התפתחות היסטורית - משפט ועובדות, תיאוריה משפטית ואמיתם של דברים, יכולים לאכזב מבחינת התאום המלא ביניהם. תמיד שומה עלינו להבחין בין מה שקיים במציאות ובאמת לבין מה שקיים במשפט". אותה "זהירות מכוונת" שבית המשפט מחויב בה, מובילה לגישתי לתוצאה של זכוי מחמת הספק במקרה הנוכחי.

...

מאידך גיסא, יש להישמר מלכנות כל מסקנה הנובעת ממומחיות שאינה מלווה באישוש כמקובל במדע, כ"מדע זבל", שהרי בית משפט מבסס מימצאים מרשיעים על ראיות שאין להן כל אישוש מדעי (בראש ובראשונה כשלא מדובר בעדים מומחים) ויש להישמר שלא להפריז בדרישות כאשר בפנינו מומחה המצויד בארגז כלים שאינו בידיו של ההדיוט וככזה ביכולתו להאיר את עיני בית המשפט להבחין בפרטים שנדרשת מומחיות לצורך ההבחנה בהם.

לסיכום, אני מצטרף לשופט עמית במסקנתו לפיה דין הערעור להידחות.

סוף דבר, הוחלט לדחות את הערעור ברוב דעות של השופטים עמית וזילברטל, נגד דעתו החולקת של השופט דנציגר.

באותה שיחה, ועוד טרם שיצא לשחזר את הרצח, אמר המערער לשיבלי: "החלטתי לספר את האמת על מנת להרגיש מנוחה במצפון, וכדי שאנשים ידעו את האמת. ואני מקוה שיסלח לי וכדי שתדעו ואני לא אקבל מאסר עולם, ואחזור להורי ולמשפחתי". יצויין, כי משיחתו של המערער עם המדובב עולה בבירור, כי הוא היה מודע היטב להבדל בין רצח להריגה, תוך שהוא מנסה להעריך את העונש שיוטל עליו אם יודה בבצוע הרצח: "מערער:...(משפט לא ברור, קול נמוך) אתה שפוט ככה וככה, ...(משפט לא ברור,קול נמוך) הריגה, הריגה", אמר לי..

בע"פ 9826/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (9.7.2008) (להלן: עניין מחאג'נה) , עמד בית משפט זה, בהרחבה, על מבחנים אלה, בציינו כי: "המבחן הצורני-עובדתי מנתח את מכלול עובדות הארוע הפלילי, ובוחן האם היתנהגותו העבריינית של הנאשם הנה בגדר פעולה פיזית אחת בלתי-ניתנת לחלוקה, או שמא מדובר ברצף של פעולות הניתנות לפיצול, שניתן להבחין ביניהן. המבחן המהותי-מוסרי בוחן את אופי הפגיעה לה גרמה העבירה הספציפית, את מהות האינטרסים המוגנים על ידי העבירה, את חשיבותו של הערך הנפגע, ואת אופי השיקולים המוסריים העומדים בבסיס ההגנה על קורבן העבירה. במסגרת האמורה, נשקלים גם שיקולים הרתעתיים, שעניינם מתן משקל לחומרת העבירה במסגרת ענישת העבריין, לשם העברת מסר מרתיע לעבריינים פוטנציאליים. לעניין היחס בין שני המבחנים, כבר נקבע בפסיקתנו, כי כאשר מדובר בעבירות המתה, יש ליתן משקל נכבד למבחן המהותי-מוסרי, ואין להסתפק במסקנות המבחן הצורני-העובדתי". בעניינינו, המערער מצא את כלי הנשק ואביזריו, כחודש וחצי עובר לארוע.

...

בכפוף לכך אני מסכים עם פסק דינו של חברי וכמוהו אני סבור שדין הערעור, על כל חלקיו, להידחות.

גם לדעתי דין הערעור להידחות על כל חלקיו.

כחברי השופט צ' זילברטל, גם אני סבורה כי במקרה זה די בכך כדי לבסס את הרשעת המערער.

עם זאת, אפתח את הניתוח בהבאת דברי רקע קצרים ביחס לעבירות ההמתה במשפט הישראלי ולרפורמה המוצעת המתגבשת בעיניין זה. דיני ההמתה בישראל חוק העונשין כולל, נכון להיום, שלושה סוגים של עבירות המתה: גרימת מוות ברשלנות, עבירה שהעונש בצידה הוא עד שלוש שנות מאסר (סעיף 304 לחוק העונשין); הריגה, עבירה הנוגעת למקרי המתה שנעשו מתוך מחשבה פלילית, שבצידה עונש מרבי של 20 שנות מאסר (סעיף 298 לחוק העונשין); ורצח, עבירה שבצידה עונש חובה של מאסר עולם (סעיף 300 לחוק העונשין), אשר מחולקת למספר מצבים פרטניים.

העדר קנטור שאלת העדר ההיתגרות (המכונה גם "העדר קנטור") הנה השאלה המרכזית במסגרת בחינת ה"כוונה תחילה", ועליה עיקר "המעמסה" לשם הבחנה בין כוונה "רגילה" (שאיננה מספיקה להרשעה ברצח, אלא בהריגה בלבד) לבין "כוונה תחילה", אשר נידרשת לביסוס עבירת הרצח על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (ראו: עניין ביטון, פיסקה 20 לפסק דינו של הנשיא א' ברק).

...

לאחר התלבטות הצטרפתי למסקנה זו. אולם, אני מבקשת להדגיש כי עשיתי כן בהתייחס לנסיבות ולעובדות שהוכחו במקרה זה. היותו של אדם קורבן להתעללות נמשכת אינו אמור לשמש, כשלעצמו, בסיס לקבלתה של טענת קינטור.

עם זאת, כמו חברי אני סבורה שטוב נעשה אם נימנע מהגדרתה של אמת מידה של "קורבן האונס הסביר" כפי שביקש בא-כוחו של המערער לעשות.

אני סבורה שחרף הקושי הכרוך בהטלת עונש שאינו קל על המערער, פסק דינו של חברי איזן נכונה בין שיקולים אלה.

זאת ועוד: בבוקר של יום הארוע הטראגי, בשעה 8:23, שלח המנוח למערער הודעה לפיה: "כלב אתמול הבטחתי לעשות משהו לא קיימתי. אבל הרבה אני הולך לעשות היום לא כדאי לך להכנס למועצה אני בא אלייך". ראיות כאמור, ובראשן הסירטון, מעלות לדיון את השאלות בנוגע לאפשרות לראות במעשה ההמתה שבוצע על ידי המערער מעשה שנעשה מתוך קנטור – תוצאה אשר מוליכה אל המסקנה שהמערער אינו אשם ברצח, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אלא בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין אשר עמד בתוקף בזמן המעשה ואשר קבע, כאמור, כי עונשו המירבי של מי שעובר עבירה זו הוא עשרים שנות מאסר (להבדיל ממאסר עולם).

הטעמים שניצבים מאחורי שלילתה של "כוונה תחילה" בשל "היתגרות" או קנטור כוללים בתוכם היתחשבות ב"חולשת הטבע האנושי"; הסטיגמה המוסרית-חברתית של מי שמסומן כרוצח; ההבדל המוסרי שבין רוצח בדם קר לבין מי שגרם למותו של אדם אחר במצב של קנטור ובעקבות היתגרות בתכוף למעשה ההמתה; והאופי המנדטורי של מאסר עולם כעונש שהוטל בגין רצח (ראו: ע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' סגל, פ"ד ט 393, 407 (1955) (להלן: עניין סגל); ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 260 (1985) (להלן: עניין רבינוביץ); עניין דרור, בעמ' 723; ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 471 (2001) (להלן: עניין אליאבייב)).

...

בנסיבות אלו, סבורני כי חובה עלינו לבחון את טענת המערער כי פעל מתוך קנטור; וזאת אעשה כעת.

בנסיבות אלה, סבורני כי תקיפת המערער על ידי המנוח, אשר התרחשה, כפי שהתרחשה, בחניית המועצה, עולה כדי התגרות המקימה את היסוד הסובייקטיבי של הגנת הקנטור יחד עם היסוד האובייקטיבי שלה.

לנוכח מכלול נסיבות האירוע, אני סבור כי המערער ראוי להתחשבות של ממש בעונש שהושת עליו.

העונש של 20 שנות מאסר שהושתו על המערער בבית משפט קמא, יאה לאחרון העבריינים המורשע בעבירת הריגה, והמערער שלפנינו והמקרה שלפנינו, רחוקים לטעמי מעונש המאסר המכסימלי בעבירת ההריגה הישנה (או בעבירה של המתה באחריות מופחתת על פי ההסדר החדש).

אך ורק בשל כך, אני סבור כי יש מקום להחמיר עם המערער ביחס לדוגמאות שהובאו לעיל, ואני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיע חברי ולפיה יש להעמיד את עונשו של המערער על 14 שנות מאסר בפועל, חלף 20 השנים שהושתו עליו בבית משפט קמא.