הבחנה בין עיכוב ביצוע פס"ד לסעד זמני בערעור

בתיק זה הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת עמית גולדשטיין לירן) מיום 30.6.22, לה צורפה בקשה לסעד זמני של עיכוב ביצוע ההחלטה הנ"ל עד להכרעה בבקשת הרשות לערער.

יוטעם כי בפסה"ד מזרחי, שצוטט ע"י ב"כ המבקש, נעשתה הבחנה רלבאנטית בין הליכי הוצאה לפועל לבין הליכי פשיטת רגל ושבניגוד לאחרונים שבהם הליכי הגביה הם קולקטיביים אין הם מועדפים דר"כ על הנושה.

...

באשר לסמכות רשם ההוצאה לפועל לעכב הליכים מקובלת עלי טענת המבקש שסמכות העיכוב של הרשם קבועה בסעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 ,המעניק שיקול דעת לעכב ההליך לבקשת צד ג', הטוען לזכות אחרת במקרקעין שנתמנה לגביהם כונס נכסים, וזאת על מנת שיפנה לביהמ"ש לעניין זכותו.

דא עקא, המבקש לא פנה לאחר החלטת כב' הרשמת לבית המשפט המוסמך, אלא לאחר החלטתי מיום 10.8.22 ולאורה של החלטת כב' בית המשפט המחוזי בירושלים, המורות לו לעשות כן. עם זאת לאחר הקביעות של כב' ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בנוגע להתנהלות המבקש עובר להגשת בקשתו (מחקירותיו בפרוטוקול מיום 18.7.22 שהוגש) ,נראה כי קביעות אלו מקבלות משנה חשיבות ותוקף, בוודאי ככל שעסקינן בבקשה לסעד זמני .

לאור האמור אני דוחה את כל הבקשות שהוגשו בתיק.

ביום 6.7.2020, ניתנה החלטתי בבקשת עיכוב הבצוע בה קבעתי כדלקמן: "לאחר שעיינתי בטענות הצדדים לא מצאתי לקבוע כי אין כל סיכוי לערעור, אם כי אי סבורה כי המשוכה שעל המבקש לעבור אינה פשוטה. עם זאת, נוכח שקולי מאזן הנוחות שעל בית המשפט להיתחשב בהם עת מדובר בפסק דין שעניינו פינוי, מצאתי לנכון להעתר לבקשה. אני מוצאת להתנות את עיכוב הבצוע בתנאים שיבטיחו שהמבקש ישא בנזקי המשיב ובהוצאותיו למקרה שהערעור יידחה.

דיון תקנה 467 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת את סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב ביצועה של החלטה נושא העירעור וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כזו.

ההבחנה בין ערבות ועירבון שני היבטים לה. האחד – נוגע למאפייני הבטוחה ולשיקול דעתו של בית המשפט בשאלה מתי יש לחייב בהפקדת ערבות או עירבון (וראו להרחבה: רע"א 9308/08 אורן אלול נ' רינה רביב (21.4.2009), פסקה 8).השני נוגע לתנאים למימוש הבטוחה ולהליך הנידרש לשם כך. תקנה 371 בתקנות קובעת כי אם פקע הצוו הזמני רשאי בית המשפט להורות על חילוט העירבון, אם היתקיימו שני תנאים - האחד, כי מי שהצו מופנה כלפיו הראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות.

...

בחינת בקשת החילוט של הקיבוץ מעלה כי הקיבוץ עמד בתנאים הנדרשים לצורך חילוט הערבון שהפקיד המערער בקופת בית המשפט: נחה דעתי לפי מידת הראיה הדרושה לצורך הליך זה, כי נגרמו לקיבוץ נזקים.

בפסק הדין קבע ההרכב כי במישור המהותי לא מצאנו שנפלה טעות שכן שאלת חובו של המערער לקיבוץ נבדקה על ידי החוקר שמצא שיש חוב משמעותי, ורשם האגודות אימץ קביעה זו. עוד מצאנו כי לחברי הקיבוץ לא הוצג מידע שגוי, כי ניתנה למערער זכות טיעון וכי החלטת חברי הקיבוץ התבססה על תשתית עובדתית מלאה.

סיכום נוכח המפורט לעיל, אני מורה על חילוט הערבון בסך 35,000 ₪ שהפקיד המערער בקופת בית המשפט לטובת הקיבוץ.

כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו בנכס מקרקעין, ישנה הבחנה בין נכס בשימוש פרטי של מגורים לבין נכס עסקי, מסחרי.

יפים לכך גם הדברים שנפסקו לאחרונה ע"י כבוד השופט שאול שוחט ברע"א 2548/22 אמיל חדד נ' אזקטלן יעקב (נבו 17.4.22) וזו לשונם: "נקודת המוצא היא שהנטייה לעכב ביצועו של פסק דין שהורה על פינוי נכס מסחרי, כבעניינינו, היא חלשה יותר בהשוואה לנטייה לעכב ביצועו של פינוי נכס המשמש למגורים (ראו:רע"א 2717/13 דבי נ' עריית תל אביב יפו, פסקה 15 [פורסם בנבו] (5.5.2013); רע"א 8841/15 יעקב נווה נ' ר.ב. אור דור בע"מ, פסקה 14 [פורסם בנבו] (22.1.2016)). ההנחה היא כי האנטרס של מבקש הסעד הזמני בנכס מקרקעין המשמש למסחר הוא עסקי-כלכלי בלבד ומשכך ניתן גם לפצוי (רע"א 4417/18 דן בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 28 [פורסם בנבו] (3.12.2018)). אכן, לעתים עשויה להיות הצדקה לעכב פינויו של נכס מסחרי בשים לב למאפייניו הייחודיים (שם), אולם במקרה דנן, המבקשים לא הצביעו על כאלו. " מן הכלל אל הפרט בכל הנוגע לסכויי העירעור, אומר בזהירות ומבלי לקבוע מסמרות כי קשה לקבוע כבקשת המערערת שסכויי העירעור גבוהים וזאת בשים לאמור בפסק דינו של בית משפט קמא ולטענות הצדדים כאן וכאשר חלק לא מבוטל מהכרעת בימ"ש קמא מבוסס על היתרשמות מעדויות שנשמעו בפניו וההלכה לעניין היתערבות בקביעות מסוג זה ידועה.

...

מנגד טוען הקיבוץ כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן אין מדובר בבקשה לסעד זמני כפי שהכתירה אותה המבקשת, מה גם שהבקשה חורגת בהיקף העמודים הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018 (להלן: "התקנות החדשות").

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, סבורני כי דין הבקשה להידחות וזאת מן הטעמים הבאים: המסגרת המשפטית: תקנה 145 לתקנות החדשות קובעת כדלקמן: " 145.(א)הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

בכל הנוגע למאזן הנוחות, הרי שמדובר בפינוים של מגרשי מקרקעין שברובם משמשים לחנייה וניתן לייחס להם אופי מסחרי /עסקי ואף פחות מכך ולא מצאתי כי קיימת מניעה להורות על פינוים, זאת להבדיל מנכס המיועד למגורים, שאז השיקולים אחרים הם. לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת ואין בנימוקי המבקשת תשתית מוצקה לכך שאי היענות לבקשה תפגע בהפעלתו הסדירה של מפעל המבקשת או שיגרם נזק כלשהו או נזק בלתי הפיך שימנע השבת המצב לקדמותו, מה גם שלכל היותר יכול להיגרם נזק כלכלי, שהוא בר פיצוי.

לאור האמור ובאיזון הראוי , הבקשה נדחית .

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ציפי כהן אביטן, בתמ"ש 45384-07-22), מיום 12.2.23, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני לעיכוב ביצוע תשלום מזונות אישה לפי הוראות הסכם הגירושין בין הצדדים.

הלכה למעשה, במסגרת בקשתו לסעד זמני עתר המבקש לשינוי המצב הקיים המתקיים למעלה מעשור, הפסקת חיוב שנטל על עצמו בהסכם הגירושין בין הצדדים שקבל תוקף של פס"ד, וקבלת סעד זמני שחופף לסעד העקרי.

בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני פ"ד לח(2) 701, היתייחס ביהמ"ש העליון (כב' הנשיא שמגר) לקושי הקיים לעיתים בהבחנה בין סוגי החיובים: "המאפיין והמחייב חיובים שלובים בהשוואה לשאר סוגי החיובים, הוא, אפוא, חובת הקיום הבו-זמני של חיובי הצדדים...לצורך בירור השאלה, מה אופיו של החיוב, היינו, אם מדובר על חיוב עצמאי או חיוב מותנה או משולב, פונים לאותם נתונים מדריכים, בהם נעזרים בפרשנותו של החוזה, בדרך-כלל, וזה כולל, בין היתר, את מבנה החוזה וכוונת הצדדים, כפי שהיא מתפרשת מתוך לשונו של החוזה. לפי המקובל עלינו אנו דנים בזיהויה של דעת הצדדים, כביטוי בחוזה ובנסיבות העניין. מדובר על הערכת משמעותם ובירורם של הנתונים החוזיים כביטוי לדעתם ולכוונתם המוסכמת של הצדדים; מכאן ההתייחסות לאומד הדעת, כלשונו של סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), המוליך מן הגלוי אל הכוונה המשוערת. אין, כמובן, מקום להסיק, כי בית המשפט ייתן תוקף ומשמעות לכוונה נסתרת של בעל דין שקיננה בליבו והוסתרה מרעהו ולא באה לידי ביטוי בחוזה; אומד הדעת בכגון דא הוא הסקת מסקנה, מה סוכם בין הצדדים לחוזה עובר לכריתתו ומה היו הכוונות ההדדיות שבבואתן משתקפת בהסכם.

...

דא עקא, בפתח החלטתי ציטטתי את סעיף 15 להסכם במלואו והוא אינו קובע כי בהפרת התחייבותה של המשיבה לפי הסעיף פטור המבקש מלמלא אחר התחייבויותיו בהסכם הנוגעים לתשלום מזונות האשה למשיבה.

בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני פ"ד לח(2) 701, התייחס ביהמ"ש העליון (כב' הנשיא שמגר) לקושי הקיים לעיתים בהבחנה בין סוגי החיובים: "המאפיין והמחייב חיובים שלובים בהשוואה לשאר סוגי החיובים, הוא, איפוא, חובת הקיום הבו-זמני של חיובי הצדדים...לצורך בירור השאלה, מה אופיו של החיוב, היינו, אם מדובר על חיוב עצמאי או חיוב מותנה או משולב, פונים לאותם נתונים מדריכים, בהם נעזרים בפרשנותו של החוזה, בדרך-כלל, וזה כולל, בין היתר, את מבנה החוזה וכוונת הצדדים, כפי שהיא מתפרשת מתוך לשונו של החוזה. לפי המקובל עלינו אנו דנים בזיהויה של דעת הצדדים, כביטוי בחוזה ובנסיבות העניין. מדובר על הערכת משמעותם ובירורם של הנתונים החוזיים כביטוי לדעתם ולכוונתם המוסכמת של הצדדים; מכאן ההתייחסות לאומד הדעת, כלשונו של סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), המוליך מן הגלוי אל הכוונה המשוערת. אין, כמובן, מקום להסיק, כי בית המשפט ייתן תוקף ומשמעות לכוונה נסתרת של בעל דין שקיננה בלבו והוסתרה מרעהו ולא באה לידי ביטוי בחוזה; אומד הדעת בכגון דא הוא הסקת מסקנה, מה סוכם בין הצדדים לחוזה עובר לכריתתו ומה היו הכוונות ההדדיות שבבואתן משתקפת בהסכם.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

אנמק; בבחינת השיקולים שינחו את בית המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו פינוי נכס מקרקעין, או מתן סעד זמני לתקופת העירעור, נהוג להבחין בין דירה המשמשת למגורים, לבין נכס עסקי, כאשר רק במקרה של פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות ייטה, בדרך כלל, לטובת המבקש את עיכוב ביצוע פסה"ד, בשל העובדה כי מדובר בפנוי אדם מביתו, ובשל החשש כי ביצוע פסה"ד יוביל למצב בלתי הפיך (ע"א 6633/18 יצחק כהן מורדוב ואח' נ' ארז זקס (14.11.2018); ע"א 7955/18 שמעון נ' כונס הנכסים הרישמי (22.11.18)); ע"א 5310/21 מוחמד מוקסקס נ' מוחמד זרעיני (9.9.21)); ראו גם: רע"א 2548/22 אמיל חדד נ' אזקטלן יעקב (נבו 17.4.22).

...

על כן, המבקשים נאלצו להגיש תביעה נפרדת לפסק דין הצהרתי, ביום 8.3.23, אך המשיבה הגישה לבית המשפט קמא בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענות כי קיים מעשה בי-דין והשתק פלוגתא בטענות הנטענות, ובית המשפט קמא, בפסק דינו מושא הערעור נעתר לבקשה.

מכל מקום, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור, הואיל ועיקר המשקל יינתן לבחינת מאזן הנוחות, ובמקרה שלפניי, גם אם אניח כי הערעור אינו משולל יסוד, יש לדחות את הבקשה, משום שהמבקשים לא הראו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

בעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היעתרות לבקשה כמוה ככפייה על בעל מקרקעין עם תום תקופת השכירות להמשיך ולהשכיר את המקרקעין למי שלא עמד לכאורה בתנאי השכירות.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה.