הבחנה בין מעצר ארעי למעצר ביניים בהליכי מעצר עד תום ההליכים

אביא את דברי כב' השופט פוגלמן כלשונם: "בבש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 12, (19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן) עמד השופט י' עמית על המתוה הנורמאטיבי ביחס להארכת מעצר לאחר הגשת כתב אישום עד החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. יש להבחין בין מעצר אירעי לפי סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 – שניתן לבקשת נאשם או סניגורו ומוגבל ל-30 יום; לבין מעצר ביניים – שמוטל מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מעצר לתקופה שבין תחילת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ועד למתן החלטה בה. בעוד שבמעצר אירעי אין מוטלת על בית המשפט לבחון התקיימותם של תנאים כלשהם, בבקשה למעצר ביניים התביעה נידרשת להראות שמתקיימת עילת מעצר וכן תשתית ראייתית מסוימת – שזכתה בפסיקה לכינוי "ניצוץ של ראיה" – כדי שתקום עילה למעצר ביניים.

...

אני מחליט אפוא לבטל את המעצר בפיקוח אלקטרוני בו המבקש נתון כעת.

תחת זאת אני קובע, כי המבקש יהיה נתון בחלופת מעצר, בדמות מה שמכונה "מעצר בית", בבית אחותו.

על מנת לאפשר למשיב לשקול הגשת ערר על החלטה זו, אני מעכב את ביצוע החלטתי ל-48 שעות ממועד קבלת ההחלטה.

רקע כללי ודיוני בתחילה היה בדעתי ליתן החלטה בצו הביניים בלבד, אולם לאחר ששמעתי את הצדדים ולנוכח החפיפה בין הסעד הזמני שהתבקש לבין הסעד העקרי שהתבקש, ביום 02.04.21, ביקשתי את עמדת הצדדים בשאלה אם הם מבקשים שיינתן צו ביניים וההליך ימשיך להתברר או שהם מבקשים כי יינתן פסק דין בהליך העקרי.

היא טוענת כי בצו הראשון בחר הממונה שלא לכלול הגבלה על משפחתון כך שהפעלת משפחתון לפחות משבעה פעוטות לא נאסרה עליה ולמרות זאת הוצא הצוו השני מכוח סעיף 63 לחוק הפיקוח והמשיבה אף נחקרה בשל הפרה לכאורה של הצוו המינהלי הראשון, נעצרה ולטענתה הושפלה ובוזתה.

עוד אציין כי להבדיל מצו ההפסקה המינהלי בהתאם לסעיף 32 לחוק הפיקוח הקובע כי ייעשה בו שימוש מקום בו "היה לממונה יסוד סביר לחשד כי חדל להתקיים תנאי מהתנאים למתן רישיון הפעלה או רישיון זמני לפי סעיף 6 או 18, לפי העניין, או כי הופרו תנאי מתנאי רישיון כאמור.... וכי נגרמת בשל כך פגיעה בשלומם או בבטיחותם של פעוטות השוהים במעון היום ...", לצורך מתן צו הפסקה שפוטי די כי בית המשפט מצא "כי חדל להתקיים תנאי מהתנאים...". כלומר, הרף שעל פיו נעשית הבחינה על ידי בית המשפט לצורך הוצאת צו הפסקה שפוטי, אינו קבוע בחוק הפיקוח ואין אף דרישה כי הצוו יינתן רק מקום בו קיימת פגיעה בשלומם או בבטיחותם של הפעוטות.

בחוק רשוי עסקים תשכ"ח 1968 (להלן: "חוק רשוי עסקים"), קיימים מספר צוי סגירה: צו סגירה מינהלי, צו סגירה לאחר הגשת כתב אישום (ועד תום ההליכים) וצו סגירה במסגרת גזר דין.

הצוו הראשון הוצא ביום 23.12.20 ואילו עמד בתוקפו עד תום תקופת 90 הימים, היה מסתיים ביום 23.03.21 ואילו הצוו המינהלי השני, אילו עמד בתוקפו 30 יום מלאים היה מסתיים ביום 26.03.21, כלומר בחריגה של שלושה ימים מן התקופה המאקסימאלית.

מאחר שעוד בטרם הסתיימה תקופה זו, הוצא צו אירעי במסגרת ההליך כאן, לא מצאתי כי יש בחריגה זו ככל שהייתה חריגה, כדי לאיין את הצוו או להשליך על ההחלטה כאן.

...

" אוסיף עוד כי אינני מקבלת את טענת המשיבה, כי אין מקום להוצאת צו הפסקה שיפוטי טרם השלמת החקירה הפלילית, שכן סעיף 33 לחוק הפיקוח לא דורש שתתקיים חקירה פלילית כלל.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני נעתרת לבקשה ונותנת צו הפסקה שיפוטי (כלומר מאריכה את הצו שניתן כצו ביניים), אולם תוחמת אותו בזמן כך שיעמוד בתוקפו למשך 12 חודשים מהיום.

בנסיבות העניין ומשאני נעתרת לבקשת המבקשת, אולם לא במלואה וכשאני לוקחת בחשבון את ההשלכה של הצווים שהוצאו בעניינה של המשיבה על פרנסתה, אינני עושה צו להוצאות.

זאת בפרט כאשר מדיניות המעצר שאותה תוקף העותר נסמכת על הבחנה מגדרית שמעוגנת בחוק, בסעיף 39(א) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: חוק שירות בטחון), הקובע פטור משירות בטחון לאמהות ונשים הרות.

בד בבד ביקש העותר להורות על מתן צו אירעי וצו ביניים, המורה על שיחרורו ממעצר עד לבירור עניינו.

העותר חוזר על עמדתו שלפיה מדיניות המשיבים בנוגע למעצרו של מי שמואשם בעבירת העדרות מן השרות, מהוה הפליה בין נשים לגברים בנגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; וזאת מאחר שהתביעה הצבאית אינה נוהגת לבקש את מעצרן עד תום ההליכים של אמהות שמוגש נגדן כתב אישום בעבירה זו, בשונה מאבות.

טענותיו נושאות כולן אופי ערעורי, על אף ניסיונותיו לשוות להן אופי עיקרוני של פגיעה בשויון – ואין לכך מקום כאמור במסגרת עתירה לבג"ץ. עוד יצוין כי סעיף 39(א) לחוק שירות בטחון מבחין בין נשים לגברים בכל הנוגע לחובת שירות בצה"ל, תוך שהוא פוטר אמהות לילדים ונשים הרות מחובת השרות – שעה שפטור מעין זה אינו ניתן לאבות.

...

הערעור נדחה על ידי בית הדין הצבאי לערעורים ביום 26.11.2020.

לאחר שעיינו בעתירה ושקלנו את נימוקיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין – וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף, ומשזו התוצאה – נדחית אף הבקשה לצו ביניים.

עינינו הרואות כי לשונו של סעיף 21(ד) לחוק המעצרים אינה מבחינה בין נאשם שהיה עצור לבין נאשם שהתהלך חופשי עובר להגשת הבקשה למעצרו עד לתום ההליכים.

שם הוטעם כי: "הסמכות להורות על מעצר ביניים מופעלת בדרך כלל לשם שימור מצב דברים קיים, בכדי "להקפיא" את המעצר בו נתון הנאשם עד להחלטה אחרת [.

מבלי לסטות מהכלל שנקבע בעיניין קוניוף, המקובל אף עלי, חשוב לחזור גם בהקשר הנוכחי על ההבחנה בין החלטה שניתנה בחוסר סמכות (שמשמעה כי המעצר בלתי חוקי), לבין החלטה שניתנה בסמכות, תוך הפעלת שיקול דעת שפוטי באופן שאינו מתיישב עם ההלכה הנוהגת (העשויה להביא להתערבות ערכאת ערר).

למרות שמעצר אירעי אינו מקים דרישה לבחינתם של תנאים כלשהם, בתי המשפט מוודאים לעיתים, בבחינת למעלה מן הצורך, כי הנאשם אינו מצוי במעצר לשוא ובוחנים את התשתית הראייתית במבט על, ולו באופן ראשוני.

...

משכך, לעמדתו, לבית המשפט אין סמכות לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ואף לא להאריך את תנאי המעצר המגבילים שהושתו על העוררות, מבלי לקיים דיון בעניין הראיות לכאורה העומדות נגדן, ומאחר שהלה לא הספיק לעיין בראיות, הרי שאין מנוס מדחיית הדיון.

סוף דבר: הערר נדחה.

ההבחנה הקיימת בין ההליכים נוגעת לכך שהמבקשים בבש"פ 7625/23 הם בגירים (להלן: המבקשים הבגירים) ואילו המבקשים בבש"פ 7623/23 הם קטינים (להלן: המבקשים הקטינים).

בבוקרו של יום 20.10.2023, למחרת ביצוע המעצרים, הוגשו לבית משפט השלום בקשות להארכת המעצרים בעילות של מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי חקירה.

לאחר תום הדיון בעיניינם של המבקשים הבגירים, בהיתחשב במועד סגירתו של בית המשפט כמו גם בכך שהקטינים לא הועלו לדיון במתכונת של היועדות חזותית, בית משפט השלום קיבל החלטה בעיניינם של הקטינים על בסיס עיון בחומר החקירה והורה על מעצרם עד ליום 21.10.2023 (מוצאי השבת) בשעה 21:45, מועד שבו יתקיים דיון בבקשה לגופה.

בית המשפט המחוזי קבע כי החלטותיו של בית משפט השלום היו למעשה החלטות ביניים, שמטרתן לאפשר להשלים את הדיון, למצות את חקירתם הנגדית של נציגי המישטרה ולהציג את מלוא טענותיהם של באי-כוח הצדדים.

מובן כי ברגיל אין די בכך, אך בנסיבות שנוצרו, ולנוכח העובדה שהמעצרים הוארכו ביממה בלבד, תוך הדגשה שבעניינם של הקטינים הייתה זו מעין החלטה בעלת אופי אירעי (גם אם לא במישור הפורמלי), לא מצאתי כי קמה הצדקה ליתן במקרה זה רשות לערור על החלטותיהן של הערכאות הקודמות.

...

למחרת בשעות הבוקר של יום שבת דחיתי את הבקשות בהחלטות שבהן נכתב כי "לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי היא אינה מקיימת את אמות המידה שנקבען בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור". עוד הוספתי בהחלטות כי "במכלול הנסיבות נימוקי ההחלטה יינתנו בהמשך". בשלב זה, יום 22.10.2023, הגיעה העת לפרט את נימוקיי.

כפי שצוין בפתח הדברים, לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן הוריתי על דחיית הבקשות.

סוף דבר: מכל הטעמים שפורטו, הבקשות נדחו.