הבחנה בין התיישנות תביעה לביטוח לאומי

משמעות קביעתו של הנתבע היא, כי אף שדמי ביטוח לאומי הנם מס אישי המשולם על ידי כל עובד ועובד בהתאם לשעור הישתכרותו, קביעתו של הנתבע כי מכח הבדיקה המדגמית שבצע מס ההכנסה יוטל חיוב על כללי אנשי הסגל, המרצים והחוקרים, ללא שנבדק ענינם האישי, חוטאת למטרת הביטוח הלאומי ואף יש בה כדי לייקר את עלות השכר של עובדי התובעת (ר' סעיפים 55-54 לכתב התביעה).

יש מקום להבחין בין היתיישנות תביעה לגמלאות לבין היתיישנות תביעה להשבת דמי ביטוח.

...

לאור כל האמור לעיל סברנו, כי הגביה הקולקטיבית וחוסר היכולת (או הרצון) של הנתבע לתמוך בראיות טענתנו, כי דמי הביטוח שנגבו יוחסו לכלל עובדות ועובדי התובעת, מהווה פגם בשיקול הדעת של הנתבע.

"השתק הפלוגתא משרת את היעילות בדיעבד (ex post). לאחר שפלוגתא כלשהי נדונה והוכרעה לגופה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אין מאפשרים לדון בה פעם נוספת במסגרת הליך נוסף, ובכך מונעים את בזבוז המשאבים הכרוך בדיון חוזר ונשנה בפלוגתות שכבר נדונו והוכרעו מתוך הנחה שהן נכונות. לעומת זאת, אם הפלוגתא הועלתה לדיון על ידי אחד הצדדים אך לא נדונה לגופה על ידי בית המשפט או לא הוכרעה בממצא פוזיטיבי, שוב אין הטעם של יעילות בדיעבד מצדיק שלא לדון בה (שכן אין כל ערובה לנכונותה) ולכן צריך לאפשר לבעל הדין להעלות אותה לדיון פעם נוספת במסגרת הליך אחר" (ר' בעמ' 490-489) ומסכם פרופ' רוזן-צבי סוגיה זו בכותבו: "אני סבור כי על בית המשפט לאמץ את הגישה הצרה ולא להחיל השתק על פלוגתות שעליהם הוסכם בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה, אלא אם כן הסכימו הצדדים מפורשות כי על פלוגתות אלו יחול השתק פלוגתא. זוהי גם הגישה השלטת בארצות הברית. אסביר מדוע: הבחירה בגישה הרחבה תפגע הן במוסד הפשרה, שכן צדדים ייטו שלא להתפשר, הן באינטרס הציבור בהקטנת עומס ההתדיינויות והן באינטרס עשיית הצדק עם בעלי הדין. צדדים רבים ימצאו את עצמם מנועים מלדון בפלוגתא שעליה הסכימו במסגרת הסכם פשרה מבלי שהתכוונו לוותר על זכותם להתדיין עליה במסגרת הליך עתידי, אשר את קיומו כלל לא צפו, וגם אם צפו לא התכוונו להיות קשורים בהסכמות שנועדו אך ורק כדי להביא את ההליך לסיומו. נוסף על כך, גדל הסיכוי שהממצאים העובדתיים והטענות המשפטיות שינוידו להליך המאוחר יהיו שגויים, שכן במקרים לא מעטים הצדדים מסכימים לממצאים ולטענות שהצד שכנגד טען להם רק על מנת לסיים את ההליך בפשרה ומבלי להודות בנכונותם". (ר' בעמ' 570) אין חולק, בעניננו, כי בהסכם הפשרה שנחתם בין התובעת לפקיד השומה נכתב, ברחל ביתך הקטנה, כי "הצדדים מעונינים להגיע להסכם בגין שנות המס שבהסכם בלבד, וזאת, מבלי שקיבלו האחד את טענות הצד השני" (ר' נספח 8 לתצהיר התובעת).

בנסיבות אלה מצאנו לדחות את טענת הנתבע כי חל בעניננו כלל השתק הפלוגתא.

מהם כללי ההתיישנות החלים על התביעה? היתיישנות דיונית – סעיף 296(א) לחוק סעיף 296(א) לחוק קובע כדלקמן: "כל תביעה לגימלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה." הוראת חוק זו קובעת כלל היתיישנות דיוני ייחודי לתביעות כנגד המוסד לביטוח לאומי.

סעיף 2 לחוק ההתיישנות מורה: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת היתיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה." חוק ההתיישנות מבחין בין תובענה, כלומר "הליך אזרחי לפני בית משפט", לבין תביעה אשר היא הדרישה לקיום הזכות.

...

העולה מהאמור לעיל הוא כי החלת כללי ההתיישנות המהותיים על התביעה מובילה למסקנה כי זכאות הורי התובע הייתה יכולה להיות לכל היותר למשך שבע שנים לאחור מיום היווצרות עילת התביעה.

לסיכום הזכאות להגדלת הגמלה הינה של הורי התובע, אשר ידעו על זכאותם החל מיום 28.07.15 לכל הפחות, עת הודיע להם הנתבע על טעותו.

התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.

לטענת המל"ל, בית המשפט המחוזי הסתמך על טענת השתק שפוטי כבסיס לדחיית טענת היתיישנות, ושגה בהבנת הראציונאל להבחנה בין תביעות המל"ל כנגד מבוטחיו לדמי ביטוח, לבין תביעות נגד המל"ל להשבה.

עוד נטען כי תוצאת פסק הדין הנה עוות כאשר מחד גיסא, קיימת היתיישנות בתביעות של המוסד לביטוח לאומי כלפי מבוטחים (תיקון מס' 159 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קבע מיגבלה של שבע שנים להגשת תביעות על ידי ביטוח לאומי כנגד מבוטחים), ומאידך גיסא אין היתיישנות בתביעות של מבוטח להשבה כלפי הביטוח הלאומי.

...

המל"ל טען מנגד שדין התביעה להידחות כולה, שכן ככל ששולמו לו סכומים ביתר, יש לפטור אותו מהשבה מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר, הקובע אימתי פטור הזוכה מחובת ההשבה.

באשר לשתי ההנמקות הראשונות, חלוק אני עם מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, אולם סבורני כי המל"ל אכן היה מנוע מלטעון להתיישנות התביעה נוכח התנהלותו.

אף על פי כן, סבורני כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המל"ל במקרה דנא לא עלתה בקנה אחד עם חובת ההגינות הדיונית המוגברת החלה על רשויות המדינה.

בדומה לעמדתו של השופט רובינשטיין, אף אני סבור כי בניגוד לבעל דין פרטי, הכפוף לאמת המידה של "אדם לאדם – אדם" (ראו למשל: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 280 (1999)), נדרשת המדינה ל"מידת חסידות", אף כנתבעת בהליך אזרחי (וראו להבדיל: ע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1) 617, 636 (1979)).

בסע' 9 של פסק הדין בעיניין מרווה מבהיר בית המשפט שיש להבחין בין תביעת תיחלוף לתביעת עזבון, ועל כן אין ללמוד מהילכת מסדר פאטי לעניין מניין תקופת ההתיישנות בתביעת עזבון.

אם נלך בדרך זו – שמוזכרת גם בפסק דינו של כב' הש' דאוד מאזן בתא"מ (שלום קריות) 15005-07-09 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל, פסק דין שהובא על ידי הנתבעת כראייה לעניין הפחתת הריבית ההסכמית, תוך היתעלמות מחלק זה של פסק הדין – הרי יש מקום לקבוע שעילת התביעה התגבשה רק עם פטירת הניזוק ביום 14/2/2010 וממילא התביעה לא היתיישנה במועד הגשתה.

...

סוף דבר תביעת המל"ל הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

הנתבעת תשלם לתובע את סכום התביעה בסך 373,080 ₪, בצירוף ריבית פיגורים שנקבעה לפי סע' 5(ב) של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, ובתוספת 20% מסכום הריבית הנ"ל (בהתאם להוראות סע' 6 להסכם המקורי), מיום הגשת התביעה – 15/3/2016 – ועד למועד התשלום.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מהחוב הפסוק דלעיל (דהיינו 13% בצירוף מע"מ).

טרם ניישם את האמור על עניינו ראוי לעמוד על כלל יסוד בדיני היתיישנות, אשר אף הוזכר בעיניין אנב"ר בציטוט הבא, זה הנוגע להבדל בין זכות תביעה מושגית לבין יכולת תביעה קונקרטית: "לצורך היתיישנות, המבחן המקובל להגדרת "עילת תובענה" הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" .

הטעם לכך הוא שמעביד מאושר, להבדיל מהמל"ל, אינו "אדון לעצמו" בכל הנוגע לקביעת תנאי היסוד שמאפשרים לו לתבוע מכוח סעיף 328(א) הנ"ל. כפי שפורט לעיל, מעביד מאושר תלוי בקביעות המל"ל, הן בעצם ההכרה בארוע כתאונת עבודה, והן ביחס לקביעת שיעור דמי הפגיעה להם זכאי הנפגע, כאשר עד לקבלת קביעות אלה אין באפשרותו להגיש תביעה מכוח סעיף זה. המסקנה היא שמעמדו של מעביד מאושר מכוח סעף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי אינו דומה למעמדו של המל"ל לעניין סעיף זה, ומשכך אין זה נכון לגזור גזירה שווה לגבי מהות עילת התביעה של המעביד מכוח סעיף זה כעילה שיבובית, לפחות לא באספקלריה של דיני ההתיישנות.

...

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, הואיל והיא הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מיום הולדת עילת התביעה, אשר לשיטת הנתבעת הוא יום התאונה, ולחלופין יום מתן ההטבה.

התוצאה היא שהתובעת זכאית להחזר של 7,148 ₪.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,148 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12 (מועד התגבשות עילת התביעה, לשיטת התובעת), ועד היום.

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪, וכן תשיב לה את האגרה אותה היא שילמה בעת פתיחת ההליך.