הבהרת פסק דין והמשך דיון בהרכב חדש בבית הדין הרבני

תיק זה ניפתח בגין בקשת המבקש לאישור פסק בוררות שניתן ביום 18/07/2016 (י"ב תמוז תשע"ו) על ידי בית דין צדק בני-ברק (כב' הרכב הרב צבי פרידמן, הרב ישראל דוב הלוי ויזל והרב אשר וינד) (להלן: "הבד"צ") ולפיו חויבה המשיבה לשלם למבקש סך של-319,220 ₪ (להלן: "פסק הבוררות").

עוד הפניתה המשיבה להוראות פרק יד של תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג שכותרתו "סתירת הדין ודיון מחדש" והדגישה סעיף קכט(1) לתקנות האמורות שבו נקבע כי "בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעיניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם", וטענה כי היא פנתה לבית הדין בבקשה "לחזור ולדון בתיק" ואף צרפה העתק מכתב בא כוחה מיום 19/01/2017 שנשלח לבית הדין, ועל כן לשיטתה הדיון בהליך הבוררות בפני הבד"צ טרם הסתיים ואין כל פסק דין חלוט אותו ניתן לאשר (סעיף 16 לתגובה).

המבקש הוסיף וטען כי ב"כ המשיבה פנה לבד"צ (הבורר) עוד ביום 28/11/2016 ובמכתבו זה (נספח ב' לתשובה) התבקש בית הדין "לקבוע את התיק להמשך דיון" אך המענה שהוא קיבל ממזכיר בית הדין לאחר יומיים היה שאין כל חדש במכתב וכי "ע"כ החליט ביה"ד שפסה"ד מתאריך י"ב תמוז תשע"ו בתוקפו, ויש לקיימו מיידית". ביום 30/11/2022 היתקיים בפני דיון שבמסגרתו השלימו הצדדים טיעוניהם לאחר שלא הצלחתי להביא אותם להסכמה.

שלישית, נדמה שהמשיבה עצמה מנועה מלהעלות טענותיה האמורות עת היא עצמה פנתה לבד"צ וביקשה לזמן דיון נוסף כדי לבחון את פסק הבוררות, כאשר במכתב מזכיר בית הדין מיום 28/12/2016 (נספח ג' לתגובת המבקש) הובהר למשיבה כי הבד"צ החליט "שפסה"ד מתאריך י"ב תמוז תשע"ו בתוקפו, ויש לקיימו מיידית". אוסיף בעיניין זה כי בקשת המשיבה מיום 23/11/2022 לעיכוב ההליכים "עד לסיום הבוררות" אף היא מפריכה את טענתה בתשובתה כי עם מתן הפסק הראשון הסתיים כביכול הסכם הבוררות.

...

אין בידי לקבל טענת המשיבה כי עם מתן הפסק הראשון הסתיים הסכם הבוררות שבין הצדדים.

סופו של יום, אני דוחה טענות המשיבה משאלה לא הועלו במסגרת בקשה לביטול פסק הבוררות ובהמשך לכך אני מאשר פסק הבוררות מיום 18/07/2016 (י"ב תמוז תשע"ו), וקובע כי דינו יהיה כדין פסק דין של בית המשפט כפי הקבוע בסעיף 23(א) לחוק הבוררות.

אני מחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות משפט בסכום כולל של- 1,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1379143/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יהונתן סורפין) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רון טורקלטאוב) הנידון: העידר סמכות בית הדין לידון בתביעת צד ג', אפילו בהסכמתו, וההבחנה בינה לבין הסמכות לידון באיזון חוב כזה או הסמכות הנגררת לברר את קיומו פסק דין

המערער מערער על החלטה זו ודורש את המשך הדיון בתביעתו, שכן חלק ממנה כלל לא נדון והוכרע עדיין.

בית הדין אומר "אני בהרכב חסר, התיק מורכב אני לא יכול לידון", נקבע מועד חדש, ובית הדין בהמשך מבקש מאתנו הבהרה מה עוד נשאר לבית הדין לידון, וזה לאחר שהוא קובע לצורך מה נקבע הדיון, אמרתי לבית הדין את מה שהוא עצמו קבע: הדיון נועד לחקירות והכרעה בעיניין החזר החוב על הדירה, ובית הדין מינה אותי ואת בא כוח האשה ככונסי נכסים, אין שום החלטה אשר קשורה לפירוק שתוף, לקידום הליכי מכירה, בית הדין סגר את התיק [.

...

מכל מקום נציין בקצרה כי המשיבה מצידה הפנתה אף היא לכמה פסקי דין שאף מהם עולה אותה מסקנה כי פסיקת בית הדין במצבים ממין זה עשויה לחייב אך ורק במישור של יחסי הצדדים עצמם ולא במישור של יחסיהם עם צד ג'.

המסקנה מכל האמור עד כה היא כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי בדין סגר בית הדין קמא את התיק, שכן העניין היחיד שלא הכריע בו הוא עניין החוב הנטען לאם המערער, חוב שאף המערער אינו תובע בגינו דבר לעצמו ואינו טוען כי פרעו, אלא דובֵר בעניינו בשמה של האם.

י. לאור האמור בית הדין פוסק ומורה כדלהלן: הערעור נדחה.

ביום ה' י"ב בטבת תשפ"ג (05/01/2023) ביה"ד בהרכבו החדש קיים דיון ראשון בתביעות הגירושין ההדדיות.

לאור האמור שב ביה"ד ומבהיר בהרכב מלא שהצדדים חייבים להתגרש.

אמנם כן, טרם הוטלו על האיש צוי הגבלה, אך ברור לכל, וכך נרמז בהחלטה קודמת, שביה"ד אינו מבטל צו עיכוב יציאה לאחר חיוב בגט, כאשר צוי ההגבלה עומדים אחר כותלנו, אם ימשיך האיש לסרב לציית לפסק הדין.

ביה"ד כותב שמנהג בתי הדין להזכיר את עניין הכתובה ושאר עינייני הממון כאשר הדבר בא לפתחו של ביה"ד, אבל כאשר האיש והאישה אומרים בפני ביה"ד שהכל סודר או שהם יסתדרו ביניהם, ביה"ד לא צריך לטפל בעניינים הללו, כמש"כ בסדר גט ראשון שביה"ד אינו צריך להזכיר את עניין הכתובה אם האיש אינו עושה כן. עוד בעיניין זה, עי' בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג: הרב י' ש' אלישיב, הרב ס' ח' עבודי ומרן הראש"ל זצ"ל (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ו עמ' 97 ואילך), שדנו האם מסירת הכתובה לביה"ד בשתיקה כמוה כמחילה, או שבנידון שם האישה הוטעתה לחשוב שהיא לא מוותרת על כתובתה, והוי ספק מחילה של שטר הכתובה.

...

בקשת האיש לעכב את יציאת האשה מן הארץ, נדחית.

וכתבו במסקנתם: "למרות כל האמור לעיל, עדיין לא ניתן להורות על קביעת תאריך לסידור גט פיטורין. לצדדים דירת מגורים משותפת בהרצליה. כל עוד לא פורק השיתוף הדירה זו, ולמצער כל עוד לא הוכרע היכן יגור כל צד לאחר סידור הגט, לא ניתן לבצע את הגט. כמו כן, יש לעשות את מירב המאמצים שענין החזקת הילדים והסדרי ראייתם יוכרעו עוד קודם הגט." ובפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג: מרן הראש"ל זצ"ל, הרב מ' אליהו והרב ש' ישראלי (פורסם בפסקי דין רבניים חי"א עמ' 226 ואילך) מפ"כ של הגר"מ אליהו (עמ' 232), דנו האם ביה"ד צריך לעורר את עניין הכתובה אם האיש אינו עושה כן, וכתבו וז"ל: " ...ונאמר בסדר גט ראשון אות רמ"ה אם המגרש מבקש שתחזיר לו הכתובה ושבאם לא תחזיר לו הכתובה יכתבו לו שובר, כותבים לו, אבל אם אינו מבקש א"צ להזהיר אותה ע"ז. וכתב ע"ז קב ונקי בעמוד מ"ג ס"ק נ"ח שאע"פ שבאות רי"ט כתוב שיתפשרו לפני הגט על הכתובה, בדיעבד אין קפידא, ואח"כ הביא מה שכתב מהר"מ ר"י בביאור שלו, ומוזכר גם בפס"ד הנ"ל, וזה לשונו: נראה שבזמננו שהמנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים כדלעיל...

וכתב במסקנת דבריו: "סוף דבר אני אומר אף שהראיתי פנים להקל בדין זה, עכ"ז לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר הגט המוסכם להלכה מכל ישראל, גם לא ראיתי שום חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר הגט, אמנם מכ"מ מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט ורוצה לסמוך על דעתו להקל לענ"ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל." כלומר, שעל אף שלפי האמת הגט כשר, והחשש הוא מפני לעז בעלמא שיצא על ידי הבעל ויתקבל על ידי אינשי דלא גמירי, אין לשנות ממה שכתב הרמ"א בסה"ג אלא במקום הצורך.

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את העירעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לידון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האשה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האיזורי." כמו כן ציין ב"כ האשה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לידון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לידון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בנגוד להילכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הילכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בבטול הילכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הילכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שבקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לידון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

כחודש וחצי לאחר מתן פסק בדין בבג"ץ 4407/12, ניתן פסק דין בהרכב מורחב של שבעה שופטים בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) (להלן: "בג"ץ 6929/10), אשר במסגרתו הבהירה המשנָה לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופטת נאור (בפסקות 13, 18 ו־24 דלהלן, ההדגשות אינן במקור) כי:

נמצא שאין בהילכת שרגאי כל שלילה לסמכות ביה"ד לידון במזונות עבור הקטינים מכוח סעיף 3, וזו בקונסטרוקציה של השבת הוצאות, אלא שהיא מחדשת מסלול נוסף של תביעה של הקטין כאשר צרכיו אינם מסופקים כראוי (וכפי שהיה בנדון שרגאי, שלא ניתן פסק דין ע"י ביה"ד הרבני לתקופה שלאחר הקיץ, אף שעברו מאז כמה חודשים, כיון שלא התברר סופית האם הצדדים יתגרשו או יחזרו לשלו"ב).

...

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי." כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16): "דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך, "כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.

" מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

בהחלטה מיום 12.2.23 ציינה ראשת המותב כי גב' קפר סיימה את כהונתה כנציגת ציבור; לאור זאת מתמנה במקומה נציג ציבור (עובדים) חלופי - מר אריק מאיר; וכי "הצדדים מתבקשים להודיע בתוך 3 ימים ולא יאוחר מיום 17.2.23 את עמדתם בדבר שינוי הרכב המותב, לאור הנסיבות שתוארו לעיל, ובאופן ספציפי הם מתבקשים להודיע אם הם מסכימים לכך שהדיון יימשך מהשלב שבו הופסק, כך שפסק הדין יינתן על יסוד כלל החומר המצוי בתיק". במקביל ציינה השופטת ויסמן, בהחלטה נוספת מאותו יום (12.2.23) שניתנה במענה לבקשת המערער מיום 8.2.23 "להבהרה למועד מתן החלטה/פסק דין בתובענה", כי "פסק הדין נכתב, אך חתימתו מתעכבת עקב חילופי המותב. ר' החלטה נפרדת מהיום, שניתנה בנפרד". המוסד נתן הסכמתו להמשך הדיון בפני המותב החדש מהשלב שבו הופסק, אך המערער הודיע כי הוא מיתנגד לשינוי בהרכב המותב וכן מיתנגד לכך שהדיון יימשך מהשלב שבו הופסק, וסבור כי על ההרכב החדש לשמוע את הראיות מחדש.

המערער הסביר כי היה עד יחיד ומטבע הדברים פסק הדין ניתן בהתבסס על היתרשמות בלתי-אמצעית ממהימנותו, כך שכניסתו של נציג ציבור חדש בשלב זה - מבלי שיכול היה להתרשם בעצמו מעדותו ובעיקר כאשר פסק הדין כבר נכתב בהתאם להבהרת בית הדין - תהפוך למעשה את נציג הציבור החדש ל"חותמת גומי" בלבד.

המערער הדגיש כי תביעתו מתבררת מזה זמן רב וכך יימנע הליך ערעורי נוסף על החלטת הביניים שיקבל המותב החדש בסוגיה זו. עוד הדגיש כי תביעתו נשענת על עדות יחידה שלו ומשכך ההכרעה תלויה במידה רבה בהתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה המבררת.

...

לטעמנו כאשר מדובר בעד אחד בלבד, המערער, שעל מהימנותו מבוסס במידה לא מבוטלת התיק כולו - ראוי כי עדותו תישמע מחדש, ונוסיף כי אף אין בכך הכבדה מרובה.

שוכנענו לפיכך כי בנסיבותיו של הליך זה, השארת ההכרעה בשאלה זו למותב החדש שימונה כפי שביקש המוסד עלולה לסרבל ולהאריך את ההתדיינות שלא לצורך, כאשר תביעתו של המערער מתבררת ממילא מזה זמן ממושך.

סוף דבר - הערעור מתקבל כמפורט לעיל.