מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

האשמת אזרח אריתריאה במעשה גניבה

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2014 בעליון נפסק כדקלמן:

על-פי הנטען באישום הראשון, ביום 1.9.2012 בשעה 20:00, המבקש, יחד עם שני אנשים נוספים (מוניר ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה), אסף ברכבו אזרח אריתריאה (להלן: המתלונן) שעמד בתחנת אוטובוס ביציאה מרהט ובקש "לתפוס טרמפ". המבקש הוא שנהג ברכב, וזאת בלי רישיון נהיגה, ביטוח רכב ורישיון רכב תקף.
בשל מעשים אלה הואשם המבקש בעבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 62 בצרוף סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), עבירת נהיגה ללא רישיון רכב לפי סעיף 2 לפקודה ועבירת נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח [רכב מנועי], התש"ל-1970.
עוד הושתו על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שיחרורו, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע, למעט נהיגה ללא ביטוח, אך לרבות כל עבירה אחרת שעונשה שנתיים מאסר ומעלה ושיש בה יסוד של גניבה, איומים או אלימות כלפי אדם או כלפי רכוש.
...
לבסוף מציין המבקש את הסיכויים הגבוהים לקבלת הערעור, בייחוד נוכח העונש החמור שהושת עליו אשר חורג מהמקובל בפסיקה, וטוען כי יש להיעתר לבקשתו.
לבסוף נטען, כי העונש שנגזר על המבקש מתון ביחס לחומרת מעשיו ונראה כי הסיכוי שרכיב המאסר יבוטל או יופחת באופן משמעותי אינו רב. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וכלל נסיבות המקרה, מסקנתי היא שאין בידי לקבל את הבקשה.
נוכח כל האמור אני דוחה את הבקשה.

בהליך בש"פ (בש"פ) שהוגש בשנת 2013 בעליון נפסק כדקלמן:

לפי כתב האישום, ביום 9.5.2013, בסמוך לשעה 2:00, צעד המתלונן, אזרח אריתריאה, ברחוב רש"י בקריית מלאכי כשבכיס חולצתו 1,200 ש"ח (להלן: הכסף).
בית המשפט ציין כי נגד המשיבים קמה עילת מעצר סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים); כי נסיבות המעשה מעידות על מסוכנות הנשקפת מהם; וכי הם אזרחים זרים ושוהים בישראל באשרת עבודה זמנית – נתון שיש בו כדי לגבש יסוד לחשש להמלטות מן הדין.
כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, נידרש בית המשפט לבחון אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת היסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי.
חומר הראיות כולל גם את הלבנים שהעורר איים על השוטר אולג באמצעותן; תצלום של המתלונן שבו נראית שריטה באיזור המצח; אישור מבדיקה רפואית של המתלונן מיום 10.5.2013 שבו צוין כממצאים: סימני חבלה במצח, שריטות, ללא דימום פעיל, המטומה במרפק ימין; ותדפיס חשבון בנק המעיד כי המתלונן משך מחשבון הבנק שלו 1,500 ש"ח ביום הארוע, עובדה המתיישבת עם גירסתו שהיו בכיסו 1,200 ש"ח שנגנבו על ידי הנאשם האחר.
...
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות הגולמי שהוגש לעיוני, באתי למסקנה כי אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הונחה תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לעורר בכתב האישום.
מטעם זה, אני קובע כי העורר יהיה רשאי להציע חלופת מעצר, לרבות זו שהציע, שתיבחן על ידי שירות המבחן.
בכפוף לאמור בפסקה 8, הערר נדחה.

בהליך בש"פ (בש"פ) שהוגש בשנת 2013 בעליון נפסק כדקלמן:

רקע והליכים כנגד העורר, אזרח אריתריאה יליד 1987, ששהה בארץ במסגרת אשרה זמנית, וכנגד אדם נוסף (להלן בנים), הוגש ביום 23.5.13 כתב אישום המייחס להם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.
אשר לחלופת המעצר נטען, כי הואיל ואין מאפייני אישיותו של העורר עולים בקנה אחד עם ניסיון לגנוב מאחר ברחוב, ונוכח אורח החיים הנורמאטיבי אותו מנהל העורר ומשאין לו עניין עם המתלונן, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו לכאורה; וזאת ביתר שאת, נוכח הכירסום הראייתי המהותי הקיים בנידון דידן.
המעשים שבהם מואשם העורר, חמורים ומצביעים על מסוכנות.
...
לאחר בחינת התשתית הראייתית בתיק הגעתי לכלל מסקנה, כי קיימת תשתית ראיות לכאורה, וקיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט יוביל לביסוס אשמתו של העורר (בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)).
אשר לחלופת המעצר; בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר לא סתם את הגולל על האפשרות שהעורר ישוחרר לחלופת מעצר, ככל שזו תהיה אפקטיבית דיה, סבורני, כי יש מקום לשקול האם בחלופת המעצר שהציע העורר במושב סגולה יהא כדי להפיג ככל האפשר את מסוכנותו ואת החשש להימלטותו מאימת הדין בהינתן הגבלות נוספות כגון איזוק אלקטרוני וערובות כספיות משמעותיות.
הערר מתקבל איפוא בחלקו כאמור מעלה.

בהליך ערר מ"ת (עמ"ת) שהוגש בשנת 2016 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

בכתב-האישום הואשם המבקש בעבירות שלהלן: התפרצות לדירת מגורים – לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); איומים – לפי סעיף 192 לחוק; החזקת סכין שלא למטרה כשרה – לפי סעיף 186 (א) לחוק; ושהייה בישראל שלא כחוק – לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
על-פי העובדות הטענות בכתב-האישום, העורר הִנו אזרח אריתראי, אשר ניתן לו רישיון זמני לשהייה בישראל, שעמד בתוקף עד ליום 8.12.15; ולאחר מועד זה, שהה בישראל שלא כדין.
בגין המעשים האמורים, יוחסו לעורר בכתב-האישום ארבע העבירות המצוינות לעיל.
לטענתו, על-רקע האמור, אין ראיות לכאורה לביצוען של העבירות שבמחלוקת: הן עבירת האיומים – שבה נידרש יסוד נפשי של מטרה להפחיד ולהקניט; והן עבירת ההתפרצות – שבה נידרש יסוד של כוונה לגנוב או לבצע עבירה אחרת.
...
לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר, במתכונת שהוגש, להידחות.
בכל הנוגע לנסיבות נטילת הסכין, מסרה המתלוננת את הגרסה שלהלן: "שמעתי רעש כאשר הייתי בחדר, ואז התקדמתי לכיוון הסלון וראיתי בחור כהה עור עומד, ואמר לי להיות בשקט, וסימן לי היד להיות בשקט. אני ניסיתי לדחוף אותו, כדי שהוא יצא, ופשוט הבנתי שאני לא יכולה ושהוא יכעס יותר. ואני החלטתי להיות בשקט ולהבין מה הוא רוצה. ישבנו ליד השולחן שלי בסלון ודיברנו כעשר דקות. שאלתי איך קוראים לו ומה קרה לו, והוא סימן לי להיות בשקט. בזמן הזה הבחור הזה לקח סכין שהייתה על השולחן בסלון, והחזיק אותה ביד, ושיחק, ועשה כל מיני תנועות עם הסכין בידו ואמר לי כל הזמן בידו 'שקט, שקט'. הבחור החזיר את הסכין לשולחן ואני לקחתי את הסכין מהשולחן והחזקתי ביד, וביקשתי ממנו לצאת מהבית. לאט לאט הבחור חזר למרפסת ויצא מהבית". המסקנה הלכאורית, העולה מהתנהגותו של העורר כמתואר על-ידי המתלוננת, אל מול טענות העורר כי אינו זוכר דבר מהאירוע, מבססת בשלב דיוני זה, של המעצר עד לתום ההליכים, את יסודותיה של עבירת האיומים.
סבורני, כי אין מקום לקבוע בעניינו של העורר, כי כל חלופת מעצר לא תסכון.

בהליך תיק פלילי (ת"פ) שהוגש בשנת 2013 בהמחוזי באר שבע נפסק כדקלמן:

בהכרעת הדין נקבע, כי בתאריך 1.9.12 בשעות הערב נסעו הנאשמים ביחד עם אדם נוסף לכיוון היציאה מרהט, שם עצרו את הרכב והציעו טרמפ למתלונן, אזרח אריתראי אשר עמד בתחנת האוטובוס, לכיוון צומת "בית קמה". המתלונן ניכנס אל הרכב והתיישב במושב האחורי, ולאחר נסיעה קצרה, הנאשם 1, שנהג ברכב, סטה מן הדרך לעבר שביל עפר, שם עצר והנאשמים יצאו מהרכב.
כך למשל הפנו לע"פ 2849/13 מדינת ישראל נגד טייצאו טגבה, מיום 23.5.13, שם דובר בנאשם שנידון בגין עבירת שוד בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות ושידול להטרדת עד. בית המשפט העליון עמד על חומרת המעשים שנעברו בתכנון מראש, בחבורה ותוך שימוש בחפץ חד ותוך דקירת המתלונן בישבנו ואישר את מיתחם הענישה הנע בין 6 חודשים ל- 50 חודש, כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי.
ואולם, בנסיבות העניין ובמצבו של המתלונן, שהנו אזרח זר, גניבת פרי עמלו לאותו יום, גניבת הטלפון הנייד ואשרת שהייתו בארץ, מהוים רכוש בעל משמעות ואין להקל ראש בכך.
שיקולים אלה, בשילוב עם הנהיגה של הנאשם 1 כנהג בלתי מורשה, אינם משאירים מרחב מספיק לקביעת מיתחם ענישה שונה ביחס לשני הנאשמים, בהקשר למידת אשמתם, ומן הראוי לקבוע להם מיתחם ענישה זהה בגין הארוע כולו.
...
מתחם הענישה נוכח קביעתו הברורה של בית המשפט העליון בעניין טגבה, למרות פסיקה סותרת לכאורה, אין מנוס מהעמדת מתחם הענישה שהוא קל משמעותית מבקשת המדינה, המובנת לעצמה בנסיבות העניין.
נוכח כל האמור, בשים לב לנסיבות המקלות, ובמרכזם הגיל הצעיר והעדר עבר פלילי, יש להטיל על הנאשם 1 עונש שהוא מעט פחות מנקודת האמצע בין שתי קצוות המתחם.
התוצאה נוכח כל האמור, אני דן את הנאשם 1 לעונשים הבאים: מאסר בפועל - בגין מעשה השוד 22 חודשים, ובגין מעשה ההדחה בחקירה 4 חודשים.
אני דן את הנאשם 2 לעונשים הבאים: 40 חודשי מאסר בפועל, אשר יחושבו מיום מעצרו, 9.9.12.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו