הארכת תקופת התנאי: סעיף 56 לחוק העונשין

לכן, ולא בכדי, תנאי להארכת תקופת התנאי, לפי סעיף 56 לחוק העונשין, הוא שבית המשפט "...לא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר...", דהיינו, שבית המשפט סבר כי אין מקומו של הנאשם בכלא, חרף העבירה הנוספת שעבר.

...

בעל"ע 2972/06 עו"ד אהוד כספי נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (פורסם בנו, 12.8.09) קבע בימ"ש העליון כי לא ניתן להסיק סמכות בימ"ש להאריך התחייבות מכוח שתיקת המחוקק להעניין זה. וכך מובא שם- "מסקנה דומה עולה גם מבחינה של תכלית הוראות החוק. מכנה משותף בו ניתן להבחין בכל דברי החקיקה לעיל הינו כי הסמכות ניתנת כשמדובר בעונשי מאסר או מחבוש בלבד, אשר שוללים את חירותו הפיזית של הפרט. אין בנמצא הוראות דומות הנוגעות לעונשים בעלי אופי ממוני כגון קנסות. על אף שבית משפט זה טרם נזקק לסוגיית סמכות הארכת תקופת תנאי בעונשים ממוניים, כגון עונש ההתחייבות לאי ביצוע עבירה, שהינו דה פקטו קנס מותנה, אציין שהגישה המקובלת בבתי המשפט דלמטה הינה כי אין בידיהם סמכות זו, בהנמקה שהעדר הוראת חוק מסמיכה מהווה הסדר שלילי ראו למשל ע"פ (ת"א) 70683/06 מדינת ישראל נ' מרקין (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 7.3.2007), שם נאמר כי: "נקבע כי בהעדר הסדר בחוק העונשין להארכת התחייבות, בדומה לסעיף 56 לחוק העונשין, אין מקום להארכת תוקפה של התחייבות. כך גם הפנתה כב' השופטת רוטלוי לע"פ (תל-אביב) 476/98 מדינת ישראל נ' פלוני (ט.פ.), שם צויין כי חזקה על המחוקק כי אם היה רוצה לקבוע הסדר של הארכת התחייבות, היה עושה כן מפורשות." על אף שהלכותיהם של בתי המשפט המחוזיים אינן כובלות ידיו של בית משפט זה, רואה אני עין בעין עם תפישה זו המעריכה נכונה את כוונתו של המחוקק, הבאה לידי ביטוי בניסוח ההוראות ואופן עיגונן, כמוסבר לעיל.

כאן, אין מדובר בשלילת חירותו של אדם, אלא בחיוב כספי אשר בית המשפט מצא לנכון להטילו על תנאי בהליך הקודם, והמהווה, כפי שהובא לעיל, כעין "קנס על תנאי". משכך, אין הצדקה להארכת תוקפה של התחייבות כספית שכזו.

לאור כל האמור, לא מצאתי כל עילה להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא, בהיותו סביר ומאוזן ומצוי במסגרת ההסדר שהתוו הצדדים, ודין הערעור להידחות.

על כן, יש לאמץ את המלצת התסקיר וניתן להסתפק בהארכת תקופת התנאי לפי סעיף 56 בחוק העונשין.

...

לאחר כל אלה, סבורני כי יש להעמיד את עונשו של הנאשם על מחצית המתחם אך בגבולות עתירת המאשימה שנראית סבירה בעיניי.

מכאן, נדחית גם עתירת ההגנה להסתפק בהארכת תקופת התנאי הקודם.

בנדון דנן, לאחר שבחנתי את נסיבות העניין, לא מצאתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים כלשהם שמצדיקים קביעת חפיפה כלשהי בין העונשים.

שלא כמו במקרה של מאסר על תנאי – שמותיר בנסיבות מסוימות לבית המשפט "המאוחר" מרחב גמישות בהפעלת המאסר: בדרך של הארכת תקופת התנאי או חידושה (סעיף 56 לחוק העונשין) או בדרך של מימוש המאסר, כולו או חלקו, ב"חופף" למאסר בגין העבירה המאוחרת (סעיף 58 לחוק העונשין); במקרה של ההיתחייבות אין לבית המשפט "המאוחר" כל גמישות, ולפי סעיף 76 לחוק העונשין הוא מחויב לצוות "על תשלום סכום ההיתחייבות"[footnoteRef:18].

...

משעסקינן בעבירה שביצועה כרוך בכדאיות כלכלית, משהעובדות שבהן הודתה המערערת ובגינן הורשעה מלמדות כי העבירות בוצעו בכל אירוע (סוף שבוע) ביחס למספר עובדים, ומשעסקינן במעסיק שאינו קטן – הגענו לכלל מסקנה כי התחייבות יחידה בסכום המרבי אינה יוצרת הרתעה מספקת.

לפיכך, החלטנו לחייב את המערערת לחתום על חמש התחייבויות – אחת בגין כל סוף שבוע שבו בוצעו העבירות, כל אחת בסכום המרבי של 14,400 ₪.

סוף דבר ערעור המערערת מתקבל בחלקו, במובן זה שחיובה לחתום על התחייבות בסכום של 300,000 ₪ מבוטל.

האם להאריך את תקופת התנאי סעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 קובע כי : "(א) בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי.

...

בנסיבות אלה, ובהתחשב בנסיבותיו של הנאשם, אני מורה על הטלת עונש מאסר של 6 חודשים, וזהו לטעמי העונש הראוי לנאשם אשר נמצא בתוך מתחם העונש ההולם.

על כן, לא מצאתי להורות על הארכת המאסר על תנאי ובנסיבות אלה אני מורה על הפעלתו.

על כן אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: תשלום קנס בסך 1,000 ₪, אשר ישולם ב-2 תשלומים חודשיים, החל מיום 01.05.16.

אני מורה על הפעלת עונש מאסר למשך 18 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בימ"ש השלום בתל אביב בת"פ 29078-10-10 לריצוי באופן חופף.

לכן, ולא בכדי, תנאי להארכת תקופת התנאי, לפי סעיף 56 לחוק העונשין, הוא שבית המשפט '.

...

בע"פ 49/80 עמוס מסילתי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.6.1980), התייחס בית משפט העליון לשאלת ה"עבירה נוספת" לצורך הפעלת מאסר על תנאי, וסבורני כי הדברים יפים גם להתחייבות, כך: "התנאי יופעל רק אם הנאשם לא למד לקח, חזר לסורו, ובהתנהגותו הפלילית חזר ועבר את עבירת התנאי. מכאן מתבקשות שתי מסקנות הנוגעות לעניננו: ראשית, המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני-פורמלי אלא מבחן מהותי-עניני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע בעבירה המפורטת בתנאי (התנאי "גניבה" – ההרשעה "גניבה"), אלא השאלה היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם (עליה הועמד לדין והורשע) מקיימת את היסודות של עבירת התנאי.

בנסיבות אלה, באתי למסקנה כי בחינה עניינית, מהותית ותכליתית של מעשי הנאשמת, מובילה למסקנה כי קיימת זהות נורמטיבית של הרכיבים הכלולים בשתי העבירות שביצעה הנאשמת, הן באשר ליסוד העובדתי והן באשר ליסוד הנפשי, באופן שיש לחייבה בתשלום דמי ההתחייבות.

הפעלת התחייבות – אני מחייב את הנאשמת לשאת בדמי ההתחייבות בסך 5,000 ₪, בהתאם לכתב ההתחייבות עליו חתמה בעקבות פסק הדין בת"פ 13225-06-13 מיום 27.7.2014 בבית המשפט השלום באילת.