הארכת תקופת השירות לצורך זכאות לפנסיה

בית הדין קבע כי התובעות זכאיות לפצוי בגובה הפקדות המעסיק לביטוח המנהלים ולקרן הישתלמות בלבד, זאת משום שלא הוגשה חוות דעת אקטוארית או ראייה אחרת המכמתת את הנזק הממוני שניגרם להן כתוצאה מבצוע הפקדות בחסר בתקופה מושא התביעה (9/2003 – 8/2009 (כולל)) ולא פסק להן כל סכום בגין מה שהתובעות כינו "פיצוי בגין פגיעה בזכויות הפנסיה".[footnoteRef:9] [9: כאמור בפסקות 65 – 70 לפסק הדין בע"ע 30583-07-14.

] בית הדין הארצי החזיר את התיק לבית הדין האיזורי לצורך עריכת חישובים של הפרישי השכר לתקופה מ-1.9.2003 ועד 4/2014 או מועד הגיען לגיל פרישה (לפי המאוחר), וכן של ההפרשים להן התובעות זכאיות בגין הפקדות בחסר לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות וכן הזכויות הנילוות (ביניהן, דמי הבראה, מענק יובל) בגין התקופה מ-9/2003 ועד 8/2009.

לפיכך, דרשו התובעות את הסעדים הבאים: הפרישי שכר לתקופה שמספטמבר 2009 ועד תום שנת הלימודים תשע"ה (2015) לפי תקנון שירות עובדי ההוראה (אך ביקשו שלא לידון ברכיב עד להכרעה בבית הדין הארצי בתיק ע"ע 30583-07-14); התובעות טענו כי הן זכאיות לשבוץ ולהמשך העסקה ולחלופין לפצויי פיטורים בצרוף פצויי הלנה;[footnoteRef:12] [12: התובעות תבעו בגין פצויי הפיטורים: לגב' בוסי – 459,245.8 ₪; לגב' קליין – 506,696 ₪ (בכתב התביעה המקורי) ובהמשך תיקנה ל- 592,451.4 ₪ (בכתב התביעה המתוקן).

על מנת שלא להאריך בדברים נתייחס לטענות העיקריות השונות שהועלו על ידי הצדדים בסיכומים מטעמם במסגרת הדיון וההכרעה.

...

סוף דבר התביעה של הגב' בוסי מתקבלת ביחס לרכיבים ולסכומים, כדלקמן: פיצויי פיטורים – 459,245 ₪.

התביעות של התובעות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים – נדחות.

הנתבעת תשלם הסכומים כאמור תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

התובע זכאי לכל זכויותיו בגין התקופה שבה עבד, לרבות זכויות פנסיה, וכן בגין תקופת ההשעיה.

כפי שפורט לעיל, בהחלטת נציב שירות המדינה מיום 26.12.2016 נקבע, כי: "לנוכח הנימוקים שפורטו לעיל, להורות על הארכת תקופת השעייתך עד תום ההליכים הפליליים והמשמעתיים נגדך... החלטה זו תמשך עד תום ההליך הפלילי והמשמעתי. החלטה זו תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות התיק הפלילי והמשמעתי נגדך". לשון אחר, נציב שירות המדינה הבהיר עוד בדצמבר 2016, כי כנגד התובע יהיו הליכים פלילים ומשמעתיים, וכי תקופת ההשעיה שלו תהיה עד סוף ההליכים הללו.

...

לסיום, ובהערת אגב נציין, כי הן בשל התנהלות המדינה כפי שפורטה לעיל והן בשל פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ביגייסקי, אנו סבורים שלאור המורכבות של תיק זה, היו הצדדים פועלים נכון אילו היו מגיעים לפשרה.

מכל המפורט לעיל – דין תביעת התובע להידחות.

באשר למועצה - אנו סבורים שהתנהלות המועצה היא אשר גרמה לתובע לחזור לעבודה מבלי לקבל את הסכמת הנציבות ואף בהמשך להגיש תביעה זו. על כן, על אף תוצאות פסק דין זה אשר דוחה את תביעת התובע, אנו סבורים שעל המועצה לשלם את הוצאות התובע בסך 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

השופטת חני אופק-גנדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת אילת שומרוני–ברנשטיין ונציגי הציבור מר גד שניצר וגב' רחל שטרן; פ"ה 24478-11-20) אשר בו נדחתה תביעת המערער לכלול את התקופה שמתחילת השעייתו (8.4.2016) ועד סיום עבודתו (9.1.2020) (להלן: התקופה במחלוקת) בחישוב תקופת השרות לצורך קביעת שיעור זכאותו לפנסיה תקציבית.

וכך נכתב בהחלטתו (ההדגשה שלנו): "לנוכח הנימוקים שפורטו לעיל, להורות על הארכת תקופת השעייתך עד תום ההליכים הפליליים והמשמעתיים נגדך... החלטה זו תמשך עד תום ההליך הפלילי והמשמעתי. החלטה זו תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות התיק הפלילי והמשמעתי נגדך". הודעה על כך נשלחה על ידי הנציב לב"כ המערער.

...

לאור כל האמור לעיל, מבחינה משפטית לצורך סיום תקופת ההשעיה נדרשה החלטה פוזיטיבית של הנציב בדבר סיום ההשעיה, ומשזו לא ניתנה לא תמה תקופת ההשעיה, כאמור בסעיף 10(5) לחוק הגמלאות.

סוף דבר – הערעור נדחה, והמערער יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 7,500 ₪.

בהתחשב בכך שהמשיבה 2 אפשרה למערער לחזור לעבודה טרם תום תקופת ההשעיה לא מצאנו לפסוק הוצאות לזכותה.

על פי סעיף 4 להסכם הקבוצי, עובדים שאינם "עובדי כפיים" (ששמותיהם פורטו בנספח נפרד להסכם הקבוצי- נספח א/3- שהתובע אינו מופיע בו) יכולים היו באותה עת להודיע האם מסכימים לסיים העבודה ובהתאם לסעיף 7 להסכם הקבוצי, עובדים שלא הודיעו על הסכמתם ולא סיימו עבודתם, יעברו לאחר תקופת שהייה, לעבוד בשירות המדינה על פי מנגנון שנקבע שם. בתביעתו טוען התובע כעת, כי סיווגו כ"עובד כפיים" בהסכם הקבוצי היה סיווג שגוי, וכי לו לא היה מסווג באופן זה יכול היה לקבל תקופת שהיה זמנית בשכר עד להעברתו לחברה/יחידה אחרת בשירות המדינה.

מכל מקום , על פני הדברים, כלל ההצדקות לדיני ההתיישנות מתקימות כאן- אכן ברי כי בחלוף כימעט 20 שנה יש קושי אמתי לברר מה היה טעם שיוכו של התובע לקבוצת "עובדי הכפיים" ובכלל זה לברר מדוע הסכימו הצדדים להסכם הקבוצי לכך; בפועל בהגשת התביעה כעת מבקש התובע לגרום הכבדה על הנתבעת בשמירת ראיותיה לאורך זמן; אין ספק ששינוי במסלול הזכאות לפנסיה יש לו השלכה משמעותית ביותר והיה מקום שהנתבעת תדע בודאות מה מעמדו של התובע כדי להקצות משאבים בנידון.

עם זאת הנתבעת טענה בבקשות הארכה כי שומרת טענות ההתיישנות והשיהוי, ומכל מקום גם אם היה ראוי שראשית לכל יובהר שתוגש בקשה לסילוק על הסף, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה המשפטית המתחייבת נוכח טענות הצדדים לגופן.

...

דיון והכרעה לאחר שעמדנו על כלל המצוי לפנינו סבורים אנו כי דין הבקשה להתקבל ודין התביעה להדחות כבר עתה.

מספר הערות נוספות נוכח טענות נוספות של התובע- הראשונה-מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה בהתאם להלכה הפסוקה , המועד הקובע לספירת תקופת ההתיישנות ביחס לשיוכו של עובד לפנסיה תקציבית או צוברת, הוא מועד השיוך (בעניינו 2005 ויתכן שקודם לכן, בעת עבודתו במע"צ), ואין מדובר בעילה מתחדשת מדי חודש.

אשר על כן- הבקשה מתקבלת והתביעה נדחית.

חייל הנמצא בדחיית שירות אינו זכאי להטבות של חיילים ותקופת דחיית השרות, ארוכה ככל שתהא אינה נמנית כתקופת שירות המזכה לצבירת זכויות פנסיוניות בהתאם לחוק הגימלאות.

בין הימים 20.1.1982 ועד ליום 9.2.1983 היתה המערערת בדחיית שירות (ולא בשירות ללא תשלום), שאינה נחשבת כשירות חובה לכל ענין, ובפרט לצורך צבירת זכויות לגמלה או לכל הטבה אחרת, לה זכאים הנמנים כחיילים במערך הסדיר (לרבות קבע) של צה"ל. החל מיום 10.2.1983 ועד ליום 23.5.1983 שרתה המערערת בשירות חובה שנעשה כולו בשל"ת. משכך המערערת שרתה 13 חודשים בשירות חובה בצה"ל לרבות תקופות השל"ת הנחשבות כשירות חובה לצורך זכאות לצבירת זכויות לגימלה.

כפי שהן שהנה בתוקף מזמן לזמן- ביישוב אליו הוצב, אלא אם אקרא לתפקיד צבאי בהתאם למסלול הנח"ל ד. אם אשלח עם גיוסי לצה"ל לשירות ללא תשלום לפי שאעבור את תקופת הטרונות (להלן: של"ת מוקדם) ואם אעזוב במקרה שכזה את הגרעין לפני יום תום תקופת הטרונות, הריני מתנדבת בזה לשרת תקופת שירות סדיר נוספת השווה בארכה לתקופה בה שרתתי בשל"ת מוקדם.

...

האמור עולה בקנה אחד עם מסקנתנו כי יש לראות בתקופת הדח"ש כתקופת של"ת, שהינה חלק ממסלול ההתנדבות שמהווה חלק מהשירות הסדיר בנח"ל. בשולי הדברים נציין כי ערים אנו לתקנות שירות הביטחון, תש"י-1949, עם זאת אין אנו סבורים כי תקנות אלו נדרשות לצורך הכרעה בתיק.

סוף דבר הערעור מתקבל באופן חלקי, ואנו קובעים כי יש לראות בתקופה מיום 25.3.81 ועד ליום 19.1.82 תקופת שירות, שיש לקחתה בחשבון לצורך חישוב הגמלה לה זכאית המערערת לפי חוק הגימלאות.

לא שוכנענו כי התקופה שקדמה ליום 25.3.1981 היא תקופה שיש לקחת בחשבון כתקופה מזכה לצורך גמלה כאמור.