עמדתנו שבנידון נשענת על הטעמים הבאים, כמפורט להלן –
המסקנה הראשונה – תביעתה של התובעת היתיישנה, ואף אין כל מקום להארכת מירוץ ההתיישנות;
המסקנה השניה – טענותיה של התובעת ביחס למכרז 1998 אינן רלוואנטיות לענייננו, ומשעה שבנושא זה ניתן פסק דין חלוט על ידי בית הדין הארצי לעבודה, עוד בשנת 2001;
המסקנה השלישית – בהיותה עובדת הוראה בחטיבה עליונה המועסקת בשלטון המקומי, חוקת העבודה אינה חלה על התובעת, והיא צריכה להיות מבוטחת בהסדר פנסיה צוברת – ולא בהסדר פנסיה תקציבית, כטענתה;
המסקנה הרביעית – תביעתה של התובעת אינה מבוססת על טענת אפליה.
המסקנה הראשונה - תביעת התובעת היתיישנה – התשתית הנורמאטיבית הכללית ביחס להתיישנות – להלן מספר סעיפים רלוואנטיים לענייננו מתוך חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"): סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כך: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת היתיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה"; סעיף 5 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות בתובענות שאינן במקרקעין תהיה 7 שנים; סעיף 6 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, שהוא המועד שבו התגבשו העובדות המהותיות המזכות את התובע/ת בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע/ת, כלומר – ביום שבו נולדו "מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד"[footnoteRef:2].
...
המועצה טוענת, מנגד, כדלקמן –
- טענות סף – דין התביעה להיות מסולקת על הסף מטעמי התיישנות, שיהוי והיעדר עילה;
- אשר להתיישנות – בהתאם להלכה הפסוקה המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד ההצטרפות להסדר הפנסיה הצוברת, קרי חודש 9/1999.
על כן, אין כל מקום לדחיית מירוץ ההתיישנות;
- אשר לשיהוי – למועצה נגרם נזק ראייתי עקב נקיטת ההליך בשיהוי ניכר, בחלוף כעשרים שנים ומעלה ממועד תחילת עבודתה של התובעת, ומשעה שמשרדי המועצה הועברו למקום אחר, מסמכים נעלמו ככל הנראה, והוחלפו עובדים מאותה התקופה;
- התובעת ישבה במשך כל השנים בחיבוק ידיים, בידיעה מלאה כי היא מבוטחת במסלול של פנסיה צוברת, ונקיטת ההליך בשיהוי ניכר מהווה חוסר תום לב של ממש;
- לגופו של עניין – טענותיה של התובעת דינן להידחות גם ביחס לטענותיה לזכאות לפנסיה תקציבית, היות שהיא הפרישה לתובעת את הסכומים המתחייבים על פי דין.
באשר לטענת העסקה פיקטיבית שמעלה התובעת - הרי שלאור פסיקתו של בית הדין הארצי בעניין, אף אם התובעת היתה מוכיחה טענתה כי מדובר היה בהעסקה פיקטיבית של המועצה אשר במרוצת השנים העסיקה אותה לכאורה על ידי חברת כוח אדם אך בפועל היתה עובדת של המועצה, טענתה בדבר תחולת ההסדר הפנסיוני לגביה הייתה נדחית.
סוף דבר
לסיכום – לאור כלל האמור והמפורט לעיל, דין התביעה להידחות, ונדחית בקשתה של התובעת להכריז עליה כזכאית להיכלל בהסדר פנסיה תקציבית.
עם זאת, ולפנים משורת הדין, ובשל היות התובעת עובדת פעילה במועצה, אנו קובעים כי התובעת תישא בהוצאות המועצה בסך של 3,000 ₪ בלבד.
