הארכת שירות ברשות השידור מעבר לגיל פרישה

(א) עובד ששירת עשר שנים לפחות, רשאי נציב השרות להחליט על יציאתו לקיצבה אם הגיע העובד לגיל 60 והוא חייב לעשות כן בתום החודש שבו הגיע העובד לגיל 65 שבו הגיע העובד לגיל פרישת חובה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (בסעיף זה – גיל פרישת חובה); אולם נציב השרות רשאי, באישור ועדת השרות ובהסכמת העובד, להרשות את המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 65 מעבר לגיל פרישת חובה לתקופה שלא תעלה על התקופה שיקבע, אם הוכח להנחת דעתה של ועדת השרות שהעובד מסוגל להמשיך בעבודה במשרתו.

עמדה זו השתקפה גם בתכתובת המרובה שהתנהלה בין הצדדים ובין היתר במכתבים שצורפו לתשובה: כך במכתב מיום 17.7.00 היא כותבת "לקראת שנת הלימודים תשנ"ח ביקשתי לפרוש מהמערכת ולקבל את הזכויות העומדות נכון לאותו מועד, לזכותי ולפנות מקומי למורים רעננים וצעירים, אך לדאבוני נדחיתי ושוב נשארתי בחל"ת" ובהמשך (ס' ה') "מיד עם קבלת הודעת המפקחת ערב תחילת שנת הלימודים תש"ס כי לא אשובץ בעבודה עקב העידר מקום וכן כי המפקחת תעביר ההודעה לתמיכה בפרישתי, המשכתי בעבודה בה עסקתי בחל"ת לפרנסתי כחוק מחוץ למערכת מתוך ידיעה כי אין עבורי עבודה במערכת מחד ומאידך מתוך הידיעה כי בחלוף הזמן הרב 8 שנים בהן אני בחל"ת כל חזרתי לא היתה אלא עפ"י דרישת הנוהל (לא הגיוני לדעתי) לצורך היציאה לפרישה" ובהמשך, לאחר שלדבריה הוצעה לה משרה חלקית היא כותבת : "לדאבוני מעבר לכך שההודעה הגיע לאחר 5 חודשים בהם כבר עבדתי לפרנסתי ובנוסף לכך שמדובר במשרה חלקית בלבד דבר הפוגע בהקף משרתי וזכויותי, ובנוסף לכך שהיה ברור כי כל "חזרתי" לאחר למעלה מ- 8 שנות נתק אינה אלא לשם הפרישה, לא חזרתי לעבודה ובמיוחד לטובתה של המערכת והתלמידים" ולבסוף "לכל הדעות מבחינה מקצועית לטובת המערכת והתלמידים לאחר 8 שנות וותק ועייפות המצטברת אינני מתאימה עוד לשוב אל מערכת ההוראה והחינוך ויהא זה אך הוגן צודק ומתאים בראש ובראשונה לתלמידים ולמערכת ורק לאחר מכן לגבי, כי תפעיל סמכותך ושיקול דעתך ותאשר בקשתי לפרישה". דברים דומים נכתבו ע"י המערערת גם במכתבה למר מרקו מיום 4.7.2001 , במכתבה לגב' תירוש מיום 3.9.01 ("הגעתי לקצה גבול יכולתי בהשקעה במערכת ובעבודה" ועוד), מכתב בעלה מיום 6.5.05, ומיום 15.8.05 ועוד- ועל מנת שלא להאריך לא נצטט מכולם.

נסיון המערערת להביא לכך שמעשיה שלה, פרי יוזמתה שלה בלבד, יחשבו כמעשה של המעסיק, אין לו מקום (ור' לענין זה- דב"ע לב/3-58 רשות השידור -מאיר אשל (7.2.73); דב"ע לה/3-85 עירית כפר סבא- יעקב כהן (23.11.75); דב"ע לה/3-45 נטשה מוחמד ואח' - יזרום בע"מ (19.10.75); דב"ע מו/3-10,12 המכללה לטכנולוגיה- משה אוסטפלד (18.5.86); דב"ע נא/3-195 תובנה מכונות תירגום בע"מ - עמיחי סגל (14.10.91); דב"ע נד/3-62 מדינת ישראל נ' שושנה זינגר (13.9.94); דב"ע נה/3-122 טאהה זבון - נפתלי מוצניק (28.10.97); דב"ע נז/3-39 אליק בביוב - נפתלי גפן (2.6.97); דב"ע נז/3-52 לוי אתי אביב - אגמי שיווק רהיטים בע"מ (3.7.97).

...

סוף דבר הערעור נדחה.

לטעמנו לא היה בערעור כל ממש, והדבר היה ברי למערערת לכתחילה.

בנסיבות הענין תשלם המערערת למשיב הוצאותיו בסך של 10,000 ₪.

הרקע להגשת התביעה המנוח, מר יוסף משולם, יליד חודש אפריל 1943, גרוש, גימלאי רשות השידור, אשר פרש מתפקידו, היה זכאי לפנסיה תקציבית מהמדינה.

בחודש נובמבר 2017 עבר המנוח בדיקות מעקב וגילה שהמחלה התפשטה.

טענות המדינה לטענת המדינה, לאחר שמיעת טענותיה של התובעת ומהחומר שהועבר לידיה, בעיקר מטעם בנו של המנוח, מר ירון משולם (להלן – בנו של המנוח), במסגרת החקירה שנערכה על ידי הממונה על תשלום הגמלאות, ביום 6.11.18, וכן מחקירות שביצעה המדינה לאנשים שהכירו את שני הצדדים עלתה התמונה העובדתית שלפיה המנוח והתובעת נפרדנו בחודש יולי 2016 עת עברה התובעת לגור בהרצליה.

ההלכה היא כי "אל לבית הדין להיחפז להחליף את שיקול דעתו של נציב שירות המדינה. יש מקום להתערבות בשקול הדעת אם הוכח שנציב השרות פעל בשרירות לב, או בהשפעת שיקול זר כלשהוא" (דב"ע נז/9-260 יעל שר שלום - מדינת ישראל, מיום 9.4.98, דב"ע לט 7-10/ ד"ר ליאון אוארבך - הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע יא 357, דב"ע לא7-1 עמנואל הניג - נציב שירות המדינה, פד"ע ב 225).

לתצהירה של התובעת צורפו העתק קבלה על תשלום עבור כרטיס הטיסה של התובעת לארצות הברית שנשלח למנוח, והעתק בקשה להארכת ביטוח נסיעות של התובעת ששולם על ידי המנוח (נספחים א ו-ב לתצהירה).

...

מכל האמור לעיל, יש כדי להטות את הכף לחובתה של התובעת ולדחות את תביעתה.

סוף דבר נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

לגופו של עניין, טענה המבקשת בקצרה כי "הנושא של תוכן טלויזיוני שיש בו אלמנטים פרסומיים (אך יש לו ערך תוכני כשלעצמו) שבגינו כביכול הוטל העיצום הכספי במקרה הנידון, הוא נושא מורכב הקשור בטבורו לאסדרה המיוחדת החלה על משדרי טלויזיה, ושעליה מופקדות ומפקחות הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו והמועצה לשידורי כבלים ולווין. לרשויות אלה מדיניות פקוח ואכיפה משלהן התואמות את נסיבות השוק האמור." המשיבה אינה חולקת על סמכותו של בית משפט זה להאריך המועד הקבוע בס' 22ו וסעיף 22כ לחוק, אולם טוענת שתקלה שארעה אצל המבקשת בעצמה, אינה מקימה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.

מהות ההליך בבואי לבחון את מהות ההליך, יש לשקול את העובדה שהעיצום הכספי נועד להקנות לרשות המנהלית אמצעי למתן תגובה מהירה להפרות החוק (עש"א (שלום י-ם) 40843-10-18 ימינה ורד ליבשיץ נ' מדינת ישראל (1.1.19)‏‏, עש"א (שלום חי') 58583-08-18 סטרט שירותי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן (29.8.18)).

מקום בו לרשות המשיבה עמדו 4 שנים לברר עמדתה, דומה כי לא מתן ארכה מעבר לאותם 45 ימים שנקבעו בחוק לא תסכל את מטרתו.

נוכח השוני בין סוגי ההליכים, בתי המשפט גילו ליבראליות בבקשות להארכת מועד דוגמאת זו שבפני (ר' למשל עש"א (שלום חי') 53056-11-20 אמבולנט בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (15.3.21)).

ואולם, בשל העובדה שהביקורת השיפוטית על החלטת הרשות המנהלית מצומצמת יותר, סברתי שאין מקום לשלול מהמבקשת את האפשרות לפרוש מלוא טענותיה בפני הרשות בטרם תיהפך ההודעה לדרישת תשלום (לשיקול זה ר' רע"א (ת"א) 57765-02-19 משרד התחבורה והבטיחות בדרכים נ' דור העתיד נאמנויות בע"מ (18.4.19)).

...

לפיכך, אני מורה על עיכוב ביצוע הליכי הגביה.

לסיכום בשל תקלה אצל המבקשת, הודעה על כוונת חיוב ששלחה אליה המשיבה והתקבלה אצל אחת מעובדות המבקשת, אבדה אצלה ולא טופלה.

כיוון ששוכנעתי שהדבר לא נבע מזלזול, ובשל העובדה שתקלה זו גרמה לכך שהמבקשת לא ידעה על הכוונה להטיל עליה עיצום כספי, ולא הייתה לה הזדמנות להגיב לטענות המועלות כלפיה, ונוכח חשיבות זכות הטיעון ועל מנת שלא יוטל עליה העיצום "במעמד צד אחד", אני מאריכה את המועד להגשת טיעוני המבקשת, וזאת ב- 30 ימים.

הואיל והמשיבים גידלו את הקטינה רק עד הגיעה לגיל 3 חודשים, לא ניתן היה להעלות טענות רבות ביחס לטפול בה. נטען שהמשיבים לא דאגו לקיחתה למעקב בטיפת חלב ולא דאגו שתקבל את החיסונים הנדרשים.

הליקוי האמור גרם למתחים בבית המשיבים, וחייב את המשיב לקחת על עצמו תפקידים רבים בניהול משק הבית, כגון עריכת קניות, בישול וטפול בילדים, היתנהלות אשר הזוג ח' פרשו כשתלטנות.

אחד הנימוקים שהעלתה העו"ס לחוק הנוער בבקשותיה להארכת תוקף הצוים הייתה שיש להמתין לסיום הליכי חקירת המשיב במישטרה, עקב החשד לפגיעה מינית בבת ל'.

הפסיכולוגית העידה שיש ל-ל' "נרטיב שהיא מספרת בעיקר להורים האומנים". בעיניין זה יש להזכיר שעוד קודם 24 לכן דיווחה עו"ס המשפחה על החוויה הקשה שעברה מישפחת ח', אותה הזכרתי בסעיף לפסה"ד, ועל השפעות עובדה זו על המסרים שהמשפחה משדרת ל-ל'.

גם בעת כתיבת הסיכומים עדיין לא חלחלה לתודעת המבקש (וחמור מכך לתודעת שירותי הרווחה) האפשרות שחלק מהתופעות הקשות מהן סבלו הקטינים (ויתכן שעדיין סובלים) נובעים מעצם ההפרדה מההורים, מליקויים אורגאניים, תורשתיים, או כתוצאה מהעובדה שהמשיבה נטלה תרופות במהלך ההריונות.

בעת הדיון בסכויים אלה יש לידון גם בהודאת ההורים בקשיים שהיו להם בגידול הילדים, אם אמנם היו קשיים כאלה, בשאלת שתוף הפעולה מצד ההורים וגם בעזרה כלכלית וטיפולית, כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו, כאמור בסעיף 13 (א)( 7) לחוק האימוץ.

...

המסקנה היא שהמבקש לא הוכיח שהמשיבים אינם מסוגלים לטפל בילדיהם.

הסיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין משהגעתי למסקנה שיש למשיבים מסוגלות הורית לטפל ב-כ', שוב אין הצורך לעסוק בשאלת הסיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין.

אשר על כן אני דוחה את בקשת המבקש וקובע שלא נתמלאו תנאי סעיף 13 (א)( 7) לחוק האימוץ ביחס לשני המשיבים.

(ראו לדוגמה, דב"ע (ארצי) נד/3-77 רוטברג נ' תדיראן בע"מ פד"ע כז 454 (1994); ע"ע (ארצי) 300274/96 צדקא נ' מדינת ישראל פד"ע לו 625 (2001) (להלן – "עניין צדקא"); ע"ע (ארצי) 110/10 רופא נ' מירקם סוכנות לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 22.12.2011) (להלן – "הילכת רופא"); ע"ע (ארצי) 300245/97 אסולין נ' רשות השידור פד"ע לו 689 (2001)).

מבחנים אלה יושמו אף במקרה שבו מועסק מסכים להגדרתו כקבלן עצמאי ומנהל תיק עצמאי ברשויות המס, תוך הוצאת חשבוניות למזמין שירות (ע"ע (ארצי) 14122-07-10 מכללת רמת גן נ' אורי פרייס (פורסם בנבו, 13.12.2012) (להלן – "עניין פרייס"), שכן יש לבחון האם מתקיימים יחסי עובד - מעסיק לפי אמות המידה המהותיות של המבחן המשולב (ע"ע (ארצי) 1162/01 סמי בן חמו נ' המכון לפריון העבודה והייצור (פורסם בנבו, 29.12.2002); ע"ע (ארצי) 176/09 ז'וז'ט מואב נ' תפנית וינד בע"מ (פורסם בנבו, 9.6.2010)).

דהיינו – הכנסתו של התובע מעבודה הייתה כללה את הסכום שקבל מהמועצה, וגמלה מדי חודש כפנסיה מעריית ב"ש. יוזכר כי ההיתקשרות בין התובע לבין המועצה ארכה כ-19 שנים, פרק זמן ארוך.

כך גם כאשר נישאל על עובד אחר שידוע לו שפרש בגיל 73, נישאל אם היה מוכן לעבוד בתנאים שלו, לא רצה להשיב על השאלה (עמ' 69 ש' 12-6).

במקרה זה, התובע נהנה ממעמדו כעצמאי ולא היה כפוף למיגבלות עובד המועסק בשירות המועצה – לא היה צריך לעבור הליך מיכרזי, לא היה כפוף לטבלאות השכר ולא היה צריך לפרוש בגין 67.

...

לפיכך, ואף מטעם זה, יש לדחות את תביעת התובע לפיצוי לא ממוני.

סוף דבר נוכח האמור והמפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

משנדחתה התביעה, התובע ישלם למועצה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.