הבנק בכתב תשובתו ובסיכומי תשובתו מבקש לדחות את כל טענות הנתבעים ומשיב כדלקמן: אין מדובר בחוזה יחס, בעסקת שותפות ובהסכם אשראי מסוג NON-RECOURS, אלא בהסכם הלוואה בנקאי, שכל תנאיו מפורטים בו, בנספחיו ובתוספות שנוספו לו, והם אלה המחייבים את הצדדים, בלבד;
מלוא חוב ההלוואה הועמד לפרעון כדין ובהתאם להסכמים שבין הצדדים, לאחר שהנתבעים הפרו את הסכם ההלוואה, בכך שלא פרעו את הריבית שהיה עליהם לפרוע, ולאחר שמצבה הכלכלי של פ.ד. הורע, באופן שמאפשר על-פי ההסכם להעמיד את כל החוב לפרעון מיידי;
ניתנה אורכה מספקת להסדרת החוב, אך הנתבעים לא פעלו במאומה להסדרתו;
גובה החוב פורט, הן בכתב התביעה, הן בתצהירי עדי הבנק והן בחוות דעת מטעמם, ואילו הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית;
ההלוואה חויבה בריבית הפיגורים, על-פי הסכם ההלוואה והיא גם סבירה ואיננה חריגה;
פלדמן הסכים לערוב למלוא חובות פ.ד. כלפי הבנק במסגרת התוספת השנייה, כשבמהלך כל המשא ומתן הוא היה מלווה בעורכי-דין מהשורה הראשונה;
הליכי פשיטת הרגל ננקטו כדין ופלדמן לא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו.
יצוין, כי מאיר שהתלווה לפלדמן לסניף הבנק בניו-יורק בעת החתימה על מיסמכי התוספת השנייה, העיד בחקירתו (עמ' 586 -587),שפלדמן קרא את המסמכים ואף שאל מספר שאלות את פקידי הבנק עליהם, אך הוא לא ידע לומר עד כמה הוא עיין בהם או מה היו שאלותיו, "אני לא התערבתי במה שהוא חותם, הוא שאל את השאלות, אני פשוט התעסקתי בדברים שלי".
כיוון שהוזכר מאיר, אוסיף, כי למרות שהוא דבק גם בחקירתו בגירסתו, לפיה פלדמן לא הסכים במהלך המשא-ומתן לתת ערבות בלתי מוגבלת, מהשתלשלות הדברים שתוארה לעיל, וכך גם מהתכתובת, עולה, שמעורבותו בכל הקשור לניסוח התוספת השנייה, הייתה שולית, יחסית למערבותם של בכר וויס.
...
לאור האמור לעיל, אני קובע שפלדמן לא הוכיח את עילת הקיזוז ולא הוכיח את גובה הנזקים הקשורים, על-פי הנטען, אליה.
תוצאה
תוצאת כל האמור לעיל היא, שאני מחייב את שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה, בצירוף ריבית על-פי האמור בכתב התביעה אך בכפוף לתיקון הריבית כאמור בסעיף 42.
כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,700,000 ₪ והוצאות משפט בסך 2 מיליון ₪, שניהם בצירוף הפרשי התמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.
