הארכת מועד להגשת תובענה חוזרת בעניין הכרה באסטמה כפגיעת עבודה

השופטת לאה גליקסמן לפנינו ערעור על החלטת רשמת בית דין זה, השופטת אפרת קוקה, מיום 17.2.2020 (עב"ל 14447-10-19) (להלן – ההחלטה), במסגרתה התקבלה בקשת המשיב, המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה תל-אביב (השופט (כתוארו אז) דורי ספיבק ונציגי הציבור סיגל רונן כץ ואבינועם בן יצחק; ב"ל 20607-03-16) (להלן – פסק הדין), אשר קיבל את תביעת המערער להחזר כספים שנוכו מקיצבת הנכות הכללית שלו, על חשבון חוב שנוצר עקב גמלה שקבל ביתר.

רקע במהלך שנת 1996 הגיש המערער, אשר עבד כמסגר בחברת נחושתן בע"מ, תביעה לבית הדין האיזורי בתל-אביב, להכרה במחלת האסתמה ממנה סבל כפגיעה בעבודה.

במקביל, הגיש המוסד ערעור על פסק דין זה. ביום 10.10.2010, ולאחר מספר הליכים משפטיים שנוהלו בעיניין, קבע בית דין זה, כי לא היה מקום להכיר במחלת האסתמה כפגיעה בעבודה, שכן לא ניתן להצביע על "קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין תנאי עבודתו" (עב"ל 314/07).

זאת על אף פניותיו החוזרות ונישנות; לא פחות מ-6 פעמים פנה המערער אל המוסד עובר להגשת העירעור, בבקשה כי יקיים את פסק הדין, אלא שפניות אלה עלו בתוהו, ורק ביום האחרון להגשת העירעור שוחחו הגורמים הרלוואנטיים במוסד עם בא כוחו והבהירו כי "כנראה" יוגש ערעור, מבלי להבטיח זאת.

...

דעת הרוב (נציגי הציבור גב' סיגל רונן כץ ומר אבינעם בן יצחק) קבעה שיש לקבל את תביעת המערער במלואה נוכח הפרת זכות הטיעון של המערער, והתעלמותו של המוסד מפניותיו של ב"כ המערער בבקשה להפחתת חובו; בכך, פגע המוסד במערער, שכן סביר להניח שלו המוסד היה שוקל את טענותיו של המערער טרם ההחלטה ליצור לו חוב או לפחות במועד פנייתו של ב"כ המערער אליו, היה נכון למחוק חלק גדול יותר מהחוב; סירובה של הוועדה לבטל את חובו המקורי של המערער ולהשיב לו את הכספים שקוזזו מקצבת הנכות הכללית "אינה עומדת במבחן הסבירות והצדק ודינה להתבטל". גם דעת המיעוט (השופט דורי ספיבק) סברה כי נפלו פגמים בהתנהלות המוסד והוועדה בעניינו של המערער, אולם לגישתה הסעד הראוי הוא החזרת עניינו של המערער לוועדה, על מנת שתרפא את הפגמים, תשמע את המערער ותקבל החלטה חדשה.

אין בידינו לקבל טענה זו. שכן, היא אינה הולמת את רצף הזמנים של התנהלות הצדדים.

מקובלת עלינו טענתו של המערער כי בנסיבות העניין היה מקום לחייב את המוסד בהוצאות.

סוף דבר - על יסוד כל האמור לעיל הערעור נדחה, אולם בנסיבות העניין יש לחייב את המוסד בהוצאות, כמפורט בסעיף 17 לעיל.

לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 27.7.2020 אשר קבעה למערערת נכות רפואית צמיתה בשיעור 48% בהתאם לפריטי הליקוי הקבועים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 לפי הפרוט כדלקמן: בגין אנדומטריוזיס 20% לפי 5(1)(ג), בגין כאב-ראש מגרנה 10% לפי 29(5)א1-2, בגין דכאון 10% לפי 34ב2, בגין אסטמה 10% לפי 6ב, בגין מעי רגיז 10% לפי 13(1)ב ובגין פיברומיאלגיה 10% לפי 35(1)ב).

בשל כך, נדחתה תביעתה להכרה בזכאות לקיצבת נכות כללית.

יש דלקות חוזרות ונישנות בפרקים.

גם אם אקבל את האמור לאור השעה בה אנו מצויים בכל הנוגע להתפשטות נגיף הקורונה, כך שייקבע כי העירעור הוגש בתוך הזמן הנידרש או שיש להאריך את המועד בשל כך, מצאתי כי יש לדחות את העירעור לגופו שכן לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה כפי שיפורט להלן.

...

לסיכום, אין בטענות המערערת הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה שבדקה את המערערת בדיקה קלינית, נימקה את החלטתה ואף נקטה גישה מקלה למרות שהוסיפה שחלק ממחלותיה חופפות ועל כן יש לדחות את הערר.

לאור המקובץ מצאתי כי הוועדה פעלה בהתאם לדין והפעילה סמכותה בסבירות ובאופן ראוי.

משזוהי המסקנה אליה הגעתי, התייתר הצורך לדון בטענת המערערת להחלפת הרכב הוועדה.

סוף דבר – משלא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה.

התובע יליד 1989, הגיש תביעה לנתבע להכיר במחלת הריאות בה לקה כפגיעה בעבודה.

ז. הקריטריון הסובייקטיבי הנו מבחן הרחקה, כאשר בוחנים האם התסמינים נעלמים בהעדר חשיפה וחוזרים מיד לאחר חזרה לסביבת עבודה עם החשיפה תוך ביצוע בדיקות תיפקודי נשימה חוזרות לפני ואחרי חזרה לעובדה בחשיפה.

ביום 6.10.16 קבעתי: "משהצדדים לא ביקשו להגיש בקשה לשאלות הבהרה, ככל שהתובע עומד על תביעתו יגיש סיכומיו עד ליום 1.11.16 והנתבע יגיש סיכומיו עד ליום 15.11.16. אי הגשת סיכומים מצד התובע ייחשב הסכמה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. לעיוני ביום 2.11.16 וביום 16.11.16." ביום 31.10.16 הגיש התובע בקשה דחופה לדחיית מועד להגשת שאלות הבהרה והכנת סיכומים, לטענתו בא כוחו החזיר לו את התיק ביום 26.10.16 והודיע לו כי הוא מפסיק את הטיפול.

ביום 24.11.16 הודיע ב"כ התובע הנוכחי על ייצוג התובע ובקש להאריך המועד להגשת שאלות הבהרה מהסיבה שחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין חוטאת לאמת.

לדעתי יש להכיר בו כנפגע מעבודתו וכמחלת מיקצוע – אסטמה תעסוקתית.

סעיף 13 להנחיות הנשיא בדבר מינוי מומחה יועצים רפואיים קובע: "כרגיל, ניתנת חוות דעתו של המומחה על סמך מסמכים רפואיים. הודיע המומחה לבית הדין כי לצורך מתן חוות הדעת יש צורך בבדיקת התובע על ידו, יודיע בית הדין על כך לצדדים, וייתן החלטתו בעיניין ביצוע הבדיקה לאחר שנתן להם היזדמנות להביא עמדתם לפניו". המומחה לא הודיע שיש צורך בבדיקת התובע.

...

בית הדין הארצי קבע שקשר סיבתי בין חשיפה תעסוקתית לחומרים לבין מחלות מצויה בתחום המומחיות של רופאים תעסוקתיים ולכן אני דוחה את טענת התובע בקשר למומחיות הדרושה בתיק.

אשר לזימון המומחה לחקירה נגדית, סעיף 14 ד' להנחיות הנשיא קובע: "במתן אפשרות להציג למומחה שאלות הבהרה מתייתר הצורך בהזמנת המומחה לחקירה נגדית. על כן, עניין שבשגרה, אין המומחה מוזמן לחקירה נגדית על חוות דעתו, ואין להיעתר לבקשה להזמנתו. בית הדין ייעתר לבקשת צד להזמנת מומחה לחקירה נגדית אך במקרים חריגים המצדיקים חקירה כאמור ובהחלטה מנומקת". זאת ועוד, גם הפסיקה קבעה שאין לצדדים זכות לחקור חקירה שכנגד את המומחה הרפואי.

סופו של דבר, לאור חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין ד"ר לייקין אני קובע שאין קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין תנאי עבודתו.

התביעה נדחית.

התשתית העובדתית ומהלך ההיתדיינות ביום 13.8.18 דחה פקיד התביעות תביעה שהגיש התובע להכרה בפגיעה בריאותיו ככזו שנגרמה עקב תנאי עבודתו.

ממועד זה מועסק בתחנת רכבת בבני ברק.

אכן, על דרך של פגיעות זעירות חוזרות ונישנות.

מאחר שקבעת מספר פעמים כי הסיבה העיקרית לשתי המחלות הנה עישון כבד, ובמקרה של אסטמה אף ציינת כי העישון מחמיר קשות את המצב, מדוע מצאת לקבוע כי מדובר בהשפעה משמעותית של תנאי העבודה? נא השב לגבי כל מחלה בנפרד.

דיון והכרעה לאחר עיון בסיכומי הצדדים, ולימוד התיק בכללותו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להיתקבל, וננמק: ראשית, הנתבע ביקש מאיתנו בסיכומיו הנוכחיים לשוב ולשקול את התשתית העובדתית שאותה קבענו בהחלטה מיום 21.6.21 – שנבהיר מראש ולמען הסר ספק כי היא מהוה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, ורק על מנת שלא להאריך איננו מצטטים אותה כאן – ולקבוע כי לא היה מקום למנות מומחה מלכתחילה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בסיכומי הצדדים, ולימוד התיק בכללותו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, וננמק: ראשית, הנתבע ביקש מאיתנו בסיכומיו הנוכחיים לשוב ולשקול את התשתית העובדתית שאותה קבענו בהחלטה מיום 21.6.21 – שנבהיר מראש ולמען הסר ספק כי היא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, ורק על מנת שלא להאריך איננו מצטטים אותה כאן – ולקבוע כי לא היה מקום למנות מומחה מלכתחילה.

לאחר קריאה ולימוד טענות הנתבע, לא מצאנו כי זהו המקרה הנדיר המצדיק עיון מחדש בהחלטת העובדות, ועל כן דין טענות הנתבע בעניין זה להידחות; שנית, חוות דעת המומחה שהונחה בפנינו היא חד-משמעית, הן לעניין אבחון המחלות שמהם סובל התובע בריאותיו, הן לעניין קיומו של קשר סיבתי, והן לעניין מאזן ההשפעות.

סוף דבר התביעה מתקבלת, במובן זה שנקבע בזאת כי מחלת הריאות החסימתית (COPD) שממנה סובל התובע, הוחמרה עקב תנאי עבודתו.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

מדובר בתביעה (חוזרת) כנגד החלטת הנתבע מיום 13.02.16 בה נדחתה תביעתו של התובע להכיר במחלת האסטמה ממנה סובל כפגיעת עבודה.

בכל הנוגע לתביעה המוגשת לאחר המועד הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 הבהיר בית הדין הארצי לעבודה, כי "...כיום אין עוד מקום להשתמש במושג 'היתיישנות' בסיטואציה של איחור בהגשת תביעה לבית הדין". עם זאת, נידרש להגיש בקשה להארכת מועד ולנמקה בטעם מיוחד (ראו: עב"ל (ארצי) 51805-16-19 סמואלוב – המוסד לביטוח לאומי (30.8.19)).

עוד יש לציין, כי בהתייחס למועד הנטען של הראייה החדשה, היינו השיחה עם המנהל, חלפו שנתיים ממועד השיחה (שנת 2019) עד להגשת תביעה זו. הנתבע טען, כי בתימלול השיחה אין תימוכין לגירסת התובע לגבי חשיפה נמשכת לאמוניה בעבודה (להבדיל מארוע תאונתי ממוקד שהוכר).

...

לסיכום, הבקשה להארכת מועד נדחית.