הארכת מועד להגשת ערעור בתיק פלילי בשל נסיבות מיוחדות

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפ"ת 48101-08-21 עבד אל חלים נ' מדינת ישראל תיק חצוני: 415603/2018 לפני כבוד השופט ערן קוטון מבקש אברהים עבד אל חלים משיבה מדינת ישראל החלטה

לעניין השיקולים האמורים להנחות את בית המשפט בבואו לידון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי, אפנה לנאמר בע"פ 4946/07 מקלדה נ' מדינת ישראל (19.2.09): "בעוד שבדין האזרחי קיימת דרישה ל"טעמים מיוחדים שיירשמו" על מנת להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור (ראו סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), אין בנמצא דרישה מקבילה בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחסד"פ), ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב בהחליטו בסוגיה.

ברם, חרף הנטייה שלא להחמיר עם נאשמים המתעכבים בהגשת ערעורם, אין לראות בסדר הדין הפלילי משום "המלצה" או "רשות", וגם כשעסקינן בפלילים, אין מקום להעתר לבקשות להארכת מועד חדשות לבקרים באופן שיביא לזילות הוראות החוק ולפגיעה באנטרס של הצד שכנגד וביכולתו של בית המשפט לפעול ביעילות.

בשיקלול כלל הנסיבות והנתונים לא מצאתי טעם ממשי המצדיק את הארכת המועד להגשת העירעור.

...

כן, יש לתת את הדעת לזכותו של הפרט המערער שלא להיות מורשע ומוענש על לא עוול בכפו.

אף אין מדובר בערעור על הכרעת הדין, כך שאין חשש ש"תוצאת פסק הדין נקבעת בשל מחדל פרוצדוראלי", או שנפגעת "זכותו של הפרט המערער שלא להיות מורשע ומוענש על לא עוול בכפו". יתירה מזאת, סיכויי הערעור אינם גבוהים כל עיקר, שכן גזר דינו של בית משפט קמא מקל עם המערער.

אין בידי אפוא להיעתר לבקשה.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעיניינו (עפ"ת 31388-10-19).

עוד הוסיפו, כי המבקש מעוניין למעשה להגיש חוות דעת בוחן כראיה חדשה ואף לאפשר לו להגיש מחדש את מכלול הראיות שהוגשו בתיק הפלילי, אף שכלל הטענות אותן מעלה המבקש כיום כבר נטענו בפני בית המשפט לתעבורה ונדחו על ידו.

לאור כל האמור, המשיבות טענו כי אין בספקולאציות אותן מעלה המבקש, באמצעות דו"ח בוחן שהוכן שנים לאחר התאונה, ואשר כבר הועלו על ידו במהלך ניהול ההליך הפלילי, כדי להצדיק רשות לסתור את הקביעות העובדתית שנקבעו במסגרת הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה, כאשר הלכה היא שרשות כזאת תנתן רק בנסיבות מיוחדות ועל מנת למנוע עוות דין חמור.

...

סעיף 42א(א) לפקודה קובע כדלקמן: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 42ג לפקודה מגדיר באילו מקרים יוכל בעל דין להביא ראיות לסתירת פסק הדין הפלילי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין." די באמור כדי לדחות את טענת המבקש כאילו כבר ניתנה לו רשות להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין (ולכן מדובר בבקשה המוגשת "מטעמי זהירות בלבד"), מקום בו אושר לו להגיש חוות דעת בוחן תנועה מטעמו, ללא התנגדות המשיבות.

בנסיבות אלו דין הבקשה להבאת ראיות לסתור, להידחות.

סוף דבר, הבקשה להבאת ראיות לסתור נדחית.

הרשעת המבקש התבססה על הודאתו בחקירה אשר נקבע כי משקלה גבוה וכי "פרטי ההודאה מתיישבים היטב עם הראיות הנוספות בתיק ועם עדותו של זאהי באופן שאינו משאיר מקום לספק שהנאשם דובר אמת" (עמ' 28 לפסק הדין).

לדבריה, מדובר באיחור משמעותי ביותר בהגשת הבקשה להארכת מועד, ובנסיבות אלה ההחלטה במשפט זוטא אינה עולה כדי "טעם ממשי המניח את הדעת" המצדיק להעתר לבקשה, כפי שנידרש בפסיקה.

יצוין כי דיון בבקשה נקבע ליום 2.2.2022, ואולם עקב נסיבות חריגות הכרוכות בנגיף הקורונה לא היה באפשרות המבקש להתייצב לדיון זה. בשל כך נדחה הדיון ולבסוף היתקיים כאמור ביום 16.2.2022.

הוראת דין זו אינה מונה את השיקולים שיש לשקול עת מוגשת בקשה להארכת מועד כאמור, ובשונה מן ההליך האזרחי היא אף אינה דורשת קיומם של "טעמים מיוחדים" כתנאי למתן ארכה.

כפי שציינתי בפתח הדברים, איני מיתעלמת מכך שעסקינן באיחור מופלג, אולם לא למותר לציין כי בעבר האריך בית משפט זה את המועד להגשת ערעורים פליליים אף ביחס לאיחורים ממושכים, במקרים שבהם מבקש הארכה הורשע באישומים חמורים (ראו, למשל: בש"פ 1638/13 חייבטוב נ' מדינת ישראל (17.3.2013); בש"פ 5875/14 מדינת ישראל נ' אגבאריה (9.11.2014)).

...

מבלי להביע כל דעה באשר לסיכויי הערעור אני סבורה כי במכלול נסיבות העניין, אין לחסום את המבקש מלהעלות טענותיו בעניין זה (ראו והשוו: עניין עותמאן; בש"פ 4144/16 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2016); בש"פ 9864/07 גבאי נ' מדינת ישראל (20.12.2017); בש"פ 4065/19 מסרי נ' מדינת ישראל (9.7.2019)).

אם כן, אני סבורה כי המשפט זוטא בעניינו של זאהי מעלה סוגיות משפטיות גם בעניינו של המבקש, שאין לחסום ממנו את האפשרות להעלותן.

לנוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל החלטתי, אפוא, להיעתר לבקשה להארכת מועד.

הנאמן ציין שהמבקש הצהיר הצהרה כוזבת לפיה הוא לא היה בהליכי חידלות פרעון ב-7 השנים הקודמות לבקשתו; המבקש אינו מדווח על הכנסותיו משנת 2002 והוא מסתיר מידע בנוגע לנכסיו; הנאמן ביקש הבהרות ומסמכים מהמבקש, בין היתר, לגבי נכס מקרקעין ויתרת משכנתא, נכס אשר ככל הנראה אינו רשום ע"ש החייב ורעייתו; המבקש הצהיר שלא מתנהלים נגדו הליכים משפטיים, אך מבירור שערך הנאמן התברר שנגד המבקש מתנהלים מספר תיקים פליליים.

הבקשה הוגשה בחלוף המועד להגשת ערעור כקבוע בתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקסד"א"); הבקשה הוגשה ללא תצהיר המבקש לתימוכין בטענות שהועלו בבקשתו, ולא צורפו אסמכתות מתאימות ביחס לאותן נסיבות אישיות של ב"כ המבקש; הבקשה אינה כוללת פרטים מהותיים הנדרשים לבחינת הבקשה, לרבות מועד המצאת החלטת בית משפט השלום לידי המבקש (תקנה 134(1)(ד) לתקסד"א).

בעניינינו לא קיימים טעמים מיוחדים למתן ארכה, בשים לב לכך שהבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת ערעור, ללא פירוט מדוע לא ניתן היה להגיש את העירעור במועד או, למצער, להגיש בקשה לארכה בטרם חלף המועד להגשת העירעור.

כאמור, פסק הדין נימסר לב"כ המבקש 20.9.22, ועל פי הבקשה להארכת מועד, אשר הוגשה ללא תצהיר, רק ב-6.10.22 פנה ב"כ המבקש לסיוע המשפטי בבקשה להרחבת מינוי; נטען שהסיוע המשפטי עיכב את הטיפול בבקשה ורק ב-4.12.22, לאחר שכבר חלף המועד להגשת ערעור, אישר הגשת ערעור; למרות האיחור הרב, הבקשה להארכת מועד להגשת העירעור הוגשה כחודש לאחר מכן, ב-4.1.23, תוך שב"כ המבקש מציין: "הח"מ אינו מיתכחש לאפשרות שיכול והיה עליו לבקש מהסיוע המשפטי להעביר התיק לטיפולו של עו"ד אחר ו זאת עקב העדרותו לסירוגין ממשרדו. דא עקא, הח"מ חש בצורך מקצועי, כעו"ד שייצג את המבקש בהליך בביהמ"ש קמא, להמשיך עד תום הטיפול בעיניינו של המבקש על דרך הגשת העירעור". אין באמור כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בטרם אישר הסיוע המשפטי את הרחבת הייצוג, על ידי המבקש עצמו או בא-כוחו או מי מטעם המבקש, תוך פירוט הפנייה לסיוע המשפטי והצורך להמתין להחלטה.

...

], המסקנה המתבקשת היא כי אין כל הצדקה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [.

לכן, המבקש לא סיפק טעמים מיוחדים להגשת הערעור באיחור, או למצער, הגשת הבקשה למתן ארכה באיחור וכן, סיכויי הערעור קלושים, ולכן דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

התוצאה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור נדחית.

העירעור הוגש על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלפנר נבון) מיום 22.1.23 בתיק חדל"פ 8871-03-22 במסגרתה קצב את מזונות בתם הקטינה של המבקש והמשיבה בסכום של 2,700 ₪ לחודש, כפי שנקבע בפסק הדין למזונות שניתן ע"י בית המשפט לעינייני מישפחה בחדרה, ודחה את בקשת הנאמן לקצוב סכום נמוך יותר.

מוסיף המבקש, כי ההחלטה ניתנה גם בנגוד לעמדת הנאמן שבקש לקצוב את המזונות לסכום של 1,500 ₪ לחודש ואף הגיע להסכמות עם המבקש כי זה ישלם סך של 10,500 ₪ בגין חוב העבר של המזונות מתחילת ההליך, והוא שילם חוב זה. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי העדר הכנסות מצידו נעשה בלא סיבה שמניחה את הדעת, תוך היתעלמות משלל נימוקים כאשר אחת הסיבות המרכזיות שמונעות מהיחיד להיתקבל לעבודה הנה העובדה כי ליחיד הרשעה פלילית בגין ניסיון הפרת הוראה חוקית לאחר שהגיע לגן בתו ובקש לראותה בנגוד להוראה שיפוטית שאיפשרה לו להפגש עם בתו רק בפקוח מרכז הקשר.

זאת, בהתאם לתקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין, הקובעת כי אם "נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר ... יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים". ההלכה ביחס לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בדונו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, שהתגבשה טרם תחיקתן של תקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018, רלוואנטית גם כיום, מאחר שאין שינוי בדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". נקודת המוצא בבקשה להארכת מועד, כפי שהתגבשה בפסיקה, ומובאת בהרחבה בהחלטת בית המשפט העליון בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06) הנה כי: "מחד גיסא, הכלל הנו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים...מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". באשר לטעמים המיוחדים, קובע בית המשפט העליון, בעיניין נשר כי: "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד... טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד." ראו גם: רע"א 10035/06 גאון נ' שחר (10.5.07); רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינארית בע"מ (29.8.12); ע"א 6842/00 ידידה נ' קסט פ"ד נה(2) 904 (2001)).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד". טענותיו של המבקש הינן כי האיחור נעוץ בסיבות הקשורות בו או בבא כוחו, טעמים, אשר ככלל אינם מהווים "טעם מיוחד": "ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין .., ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ" בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל (14/3/2011).

על כן, משלא עלה בידי המבקש להוכיח טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת ערעור וכי סיכויי הערעור טובים, אין מקום להיעתר לבקשה.

לאור האמור, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 22.1.23.