בכל הנוגע להארכת המועד- טענה המבקשת כי האזהרה כלל לא הומצאה לה. ואולם, הלכה היא כי מיום שבו מבקש המבקש הארכת מועד ולא הגיש בקשה להוצאה לפועל כי האזהרה לא הומצאה לו, אין הוא יכול להישמע בתיק בית המשפט בטענה זו. למעשה בקשה להארכת מועד מניחה את קיומה של המצאה כדין של האזהרה למבקש שהרי ללא המצאה כדין ממילא לא מתחיל להימנות מירוץ הימים להגשת ההיתנגדות (רע"א 2793/01 לאופר נ' גבאי פ"ד נו(1), 668 (2001)).
זה המקום גם לציין שהפסיקה הבחינה בין טעמים מיוחדים להארכת מועד בהליך הראשון בבית המשפט לבין הארכת מועד לצורך הגשת ערעור, בהליך הראשון, כפי בעניינינו – היתנגדות לבצוע שטר - הטעם המיוחד הנידרש "מופחת".
לאור האמור, אני נעתרת לבקשה להארכת מועד ומאריכה למבקשת את המועד להגשת ההיתנגדות, אולם זאת בתנאי שתשלם למשיב סך של 2,500 ₪ תוך 30 יום מהיום.
ובפרשת צול ניהול פרויקטים (ע"א 3300/04) קבע בית המשפט העליון (ביום 8.12.09):
"בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להיתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (, 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להיתגונן ... "
במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להיתגונן, שמירת האיזון הנידרש בין מתן הרשות להיתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להיתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להיתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).
...
זה המקום גם לציין שהפסיקה הבחינה בין טעמים מיוחדים להארכת מועד בהליך הראשון בבית המשפט לבין הארכת מועד לצורך הגשת ערעור, בהליך הראשון, כפי בענייננו – התנגדות לביצוע שטר - הטעם המיוחד הנדרש "מופחת".
לאור האמור, אני נעתרת לבקשה להארכת מועד ומאריכה למבקשת את המועד להגשת ההתנגדות, אולם זאת בתנאי שתשלם למשיב סך של 2,500 ₪ תוך 30 יום מהיום.
ובפרשת צול ניהול פרויקטים (ע"א 3300/04) קבע בית המשפט העליון (ביום 8.12.09):
"בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (, 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן ... "
במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).
אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ונותנת למבקשת רשות להגן אך זאת בכפוף לכך שהנתבעת –המבקשת תפקיד בקופת בית המשפט עד ליום 1.10.23 ערובה בסך של 300,000 ₪.