הארכת מועד חלטת ועדה לתכנון ובניה למתן אגרה להיתר

המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה על סכום קצוב בסך של 4,734 ₪ בגין חוב שלא שולם של אגרת טלויזיה עפ"י חוק רשות השידור, תשכ"ה- 1965.

(ראו בש"א 1711/12 רוכמן נ' מענית (פורסם במאגרים); בש"מ 6299/12 דון יחיא נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה (פורסם במאגרים).

עוד נקבע בפסיקה, כי "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תנתן הארכת המועד כדבר שבשיגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377).

לא זו אף זו, בכל הנגע לסכויי העירעור, בזהירות הראויה ומבלי לקבוע מסמרות, לא הוכח, כי סכויי העירעור גבוהים כלל ועיקר, זאת בין היתר, נוכח האמור בפסק הדין והעובדה שניתן לאחר הסכמות הצדדים.

...

" בהתאם לאמור, על אף שפסקי הדין ניתנו עובר למועד כניסת התקנות לתוקף, ברי, כי עקרונותיהם עומדים בקנה אחד עם העקרונות חלים על התקנות, ועל בית המשפט לבחון שיקולים אלה בבואו להיעתר או לדחות בקשה להארכת מועד.

בנסיבות אלה, מוחלט, כי דין הבקשה להידחות.

בענייננו, נוכח העובדה שהבקשה נדחתה, והתנהלות המבקש, ישלם המבקש למשיבה הוצאות בגין הגשת הבקשה בסכום כולל של 750 ₪ (כולל מע"מ).

בפניי בקשה לדחיית מועד ביצוע צו הריסה מינהלי שניתן ביום 03.09.20 בשל בניה ללא היתר במקרקעין, אשר הוארך בהסכמת הצדדים ב- 90 ימים נוספים (להלן - "הצוו").

על פי הבקשה יום למחרת הדיון הגישה המבקשת בקשה להכשרת הבניה ושילמה לשם כך אגרות לפי דין.

נטען, כי הסכמת המשיבה למתן ארכה בת 90 יום נועדה לצורך הסדרת הריסה עצמית של הבניה הבלתי חוקית, וכי בשום שלב המשיבה לא הסכימה למתן ארכה לצורך הכשרת הבניה ואף אין לכך כל אופק תיכנוני.

לכאורה, באמצעות ההליך המשפטי, מבקשת המבקשת להרויח זמן עד לקבלת היתר בניה שהיה עליה להשיג לפני תחילת הבניה ולא בדיעבד (ראו רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית ירושלים (09.03.04)).

...

אין בידי לקבל את עמדת המבקשת.

סוף דבר בקשה לקבלת היתר יש להגיש מראש ולא בדיעבד.

נוכח כל האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע הצו לתקופה נוספת נדחית.

עוד נטען כי טענות בעינייני תיכנון ובנייה, היה על העותר להפנות לוועדה לתיכנון ובנייה ולא כנגד המועצה בהליך זה. אשר לעתירה גופה נטען כי למועצה הסמכות היחידה להתיר רישיונות קבורה בבית העלמין ביבנאל.

כן נטען כי נכון למועד הגשת כתב התשובה, קיימת ארכה לבצוע צו ההריסה וזאת עד ליום 24/12/21.

ב"כ הרשות שב על הטענה כי ניתנה ארכה לבצוע צו ההריסה של המבנה שניבנה מעל חלקת הקבר (ומאוחר יותר כאמור המציא היתר בנייה).

אשר לטענה כי העותר פנה לבצע את הקבורה בחשכת הלילה, בשעות לא שגרתיות, טען כי בידיו קבלות המלמדות שהמועצה ידעה על כך מראש ואף דרשה על כך אגרה מיוחדת.

...

כן שוכנעתי כי הרשות והמועצה פועלות באופן סביר להסרת שלטי פרסומת וציוד שהוצב בחלקת הקבר באופן סביר (ראה לעניין זה דו"ח של ועדת התכנון והבניה (נספח 6 לתגובת הרשות) וכן פעולת הצבת מצלמות מעקב ע"י הרשות לצורך ביצוע תצפית שוטפת מחדר בקרה).

סוף דבר, אני דוחה את העתירה גם לגופה.

העותר ישלם לכל אחת מן המשיבות, בנפרד, הוצאות העתירה בסכום כולל של 15.000 ₪ (סה"כ יחדיו 30,000 ₪).

טענת המבקש היא כי ההיתר שניתן לדדש אינו חוקי משום שתכנית ההיתר אינה משקפת את החלטת הוועדה המקומית בנושאים בהם התקבלה היתנגדותו, בנוסף, ההיתר נוגד את התכניות החלות על המקרקעין ואת חוק התיכנון והבניה ולכוון מערב יחסם האור האוויר והנוף הנשקף ממרפסות הבית שבנה.

לטענת המשיבים סכויי העתירה קלושים ביותר הן מטעמי סף והן לגוף העתירה: העתירה הוגשה בחלוף למעלה מ-10 חודשים מיום שניתנה החלטת ועדת הערר, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת העתירה; העתירה הוגשה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים.

העובדה כי המבקש בחר שלא לשלם את האגרה והערבון בעתירה הראשונה מלמדת כי הבנייה מכוח היתר הבנייה שניתן לדדש לא מגלמת פגיעה ממשית בו, ובודאי שלא פגיעה בלתי הפיכה.

...

באשר לסכום הערובה סבורני כי הסכום שנקבו בו המשיבים 5-7 הינו מופרז.

לאור האמור, ולאחר שקילת כלל השיקולים הנדרשים, אני קובעת כי סכום הערבות יעמוד על 30,000 ₪.

סוף דבר אני דוחה את בקשתו של המבקש לצו ביניים.

תמצית טענות העותרת לטענת העותרת חלות על בקשתה תקנות התיכנון והבניה (רשוי בנייה), התשע"ו–2016 (לעיל ולהלן: "התקנות החדשות"), אשר החליפו את תקנות התיכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל–1970 (לעיל ולהלן: "התקנות הישנות"); בהתאם לתקנה 122(א) לתקנות החדשות, למבקש מותר לפעול על-פי תקנות אלו מיום פירסומן; תכלית התקנות החדשות היתה להקל על הליכי התיכנון, לרבות הפרוצידורה למתן ההיתר; מדובר בדבר חקיקה חדש המהוה נורמה דיונית ולפיכך תחולתו היא למפרע; העותרת ביקשה לפעול לפי התקנות החדשות והמשיבה התייחסה לעותרת כמי שחלות עליה התקנות החדשות עד ליום 25.8.2022.

תמצית טענות המשיבה לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה בשל שהוי, שכן ההחלטה להארכת תוקף ההחלטה למתן היתר בתנאים ניתנה ביום 02.01.2022, וננקב בה המועד האחרון להוצאת היתר עד ליום 13.7.2022; העותרת לא השיגה על החלטת הועדה מיום 2.1.2022, אלא המתינה עד לפקיעת התוקף, ופנתה בבקשת ארכה נוספת, לא פחות משלוש פעמים, ורק כשלושה חודשים לאחר פקיעת התוקף הגישה את העתירה.

תכלית הגבלת הזמן לתוקף החלטת ההיתר בתנאים בהתאם לתקנות הרשוי, נעוצה בצורך להבטיח התאמת ההיתר לתנאי התיכנון, הבטיחות והנוחות, בהתאם לצרכי המקום והסביבה, שעשויים להשתנות בחלוף הזמן, דבר שאף עשוי לחייב שינוי בתנאים המוקדמים שניתנו להוצאת ההיתר (השוו:בג"צ 1696/91 יצחקי נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה (נבו 17.12.1991); עת"מ (ת"א) 5351-06-18 א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ נ' עריית בת ים (נבו 10.3.2019).

...

בעקבות ההסכם הגישה העותרת בקשה למתן היתר ביום 15.03.2016; חלק מהדיירים הגישו התנגדות כנגד הבקשה; הבקשה נידונה ביום 14.07.2019, והוחלט ליתן היתר בתנאים; על החלטת המשיבה הוגש ערר על ידי אחת מדיירות הבניין; הערר נדחה על ידי ועדת הערר ביום 14.1.2020.

כך גם סבורני כי אין לקבל טענת העותרת לפיה בנסיבות המקרה החלטת המשיבה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני.

סוף דבר, העתירה נדחית.

אני מחייב את העותרת לשלם הוצאות משפט למשיבה 1 בסך של 10,000 ₪, ולמשיבים 2-28 בסך של 10,000 ₪.