הארכת מועד התיישנות הבטחת הכנסה

כלל פסוק הוא, כי המועדים שנקבעו בתקנות בדבר הגשת תובענות וערעורים כפופים להוראות חוק ההתיישנות הקובע עילות להארכת היתיישנות או להפסקת מרוצה, או מציב מחסום נגד עצם טענת ההתיישנות (ראו-דב"ע לו/11-0 חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ז' 340 ; בג"צ 156/70 שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד (2) 87).

יפים לעניינינו הדברים אשר נקבעו בפסק הדין בעיניין אבו סנינה עאטף וכך נפסק- "אין מקום לקבל טענת המערערת כי המשיב מושתק מלטעון להתיישנות. כפי שפסקתי בפרשת כלאף - גם בנסיבות ערעור עיקרוני מן הראוי כי העירעור יוגש במועד הקבוע בדין. היתעלמות מטענת ההתיישנות מסכלת את תכלית החוק, המיועד לבחינה מהירה ועניינית של זכאות המערער לגימלת הקיום השוטף של הבטחת הכנסה". (ע"ע 614/09 אבו סנינה עאטף נ' מד"י משרד התמ"ת(פורסם במאגרים האלקטרוניים) [פורסם בנבו] מיום 26.1.12 ).

...

אין בידי לקבל את הטענה כי מקום בו הנתבע יידע את המבוטח בדבר אפשרות לקבלת קצבה ודרש תיעוד אולם לא נענה כלל וכלל , עליו להמשיך ולברר זכאות המבוטח ללא כל מסמך לבחינת הזכאות, ושעה שהתובע ישן על זכויותיו ולא פועל לקדם בירור תביעתו.

נוכח האמור לעיל, אין מנוס אלא לקבל את טענת הנתבע ולהחיל את הוראת סעיף 296 (ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי על עניינינו.

בהתאם לכך התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.

בהתאם לפסיקה שונתה ההלכה לפיה אין לבית הדין סמכות להגשת תובענות והגשת ערעור לבית הדין, וכך נקבע: "בהתבסס על פסיקה זו נקבע כאמור בעיניין דולאני, כי תקנה 125 לתקנות בית הדין מאפשרת את הארכת המועד להגשת ערעורים הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז - 1977. באותו אופן בעניינינו, שוכנענו כי תקנות המועדים קובעות את לוח הזמנים להגשת תובענות כ"דבר שבסדר הדין" (כלשון תקנה 125 לתקנות בית הדין) ואינן שוללות במפורש או במשתמע את האפשרות להארכת המועד הנקוב בהן, ומשכך לבית הדין סמכות, מכוח תקנה 125 האמורה וככל שמתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו", להורות על הארכת המועד להגשת תביעה לבית הדין לעבודה על החלטת המוסד".

עם זאת ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם ניתן להמיר ימי התייצבות אלה ולראותם כימי התייצבות במדור הבטחת הכנסה, לאור כלל הטעמים הנזכרים לעיל ומשעה שיש לקבל את טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע, דין התביעה להדחות.

...

טענות הנתבע לטענת הנתבע , בנסיבות מקרה זה בו משך האיחור הוא כשנתיים ושלושה חודשים מיום החלטת הנתבע, בהעדר כל סיבה אובייקטיבית או מיוחדת לאיחור בהגשת התביעה בפרט משמדובר בבחור צעיר, יליד הארץ, דובר השפה אשר מודע לזכויותיו וללא כל מגבלה רפואית , יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה.

לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי דין טענת ההתיישנות שהעלה המוסד, להתקבל.

על כן, בהעדר אסמכתא כי השלמת הפרטים המבוקשים על ידו נעשתה לאחר קבלת מכתב הדחייה , התוצאה היא כי הגשת המסמכים שנתיים לאחר קבלת המכתב ומשחלף המועד להגשת תביעה לבית הדין, אינם יכולים לסייע לתובע.

עם זאת ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם ניתן להמיר ימי התייצבות אלה ולראותם כימי התייצבות במדור הבטחת הכנסה, לאור כלל הטעמים הנזכרים לעיל ומשעה שיש לקבל את טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע, דין התביעה להידחות.

בפסק הדין, הכולל שורות בודדות, קבע בית המשפט כי העירעור באותו עניין יידחה ברובו, וזאת: "בהנתן ההתיישנות המהותית הקבועה בסעיף 85 לחוק מסוי מקרקעין..., שאת המועד הקצוב בו לא ניתן להאריך מכוח הוראת סעיף 107 לחוק מסוי מקרקעין". המערער סבר כי פסק דין זה בעיניין בר גיורא, בו לשיטתו הובהר המצב המשפטי, מהוה שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש של הועדה בהחלטתה המקורית.

התכלית הכללית שמשותפת לכל חקיקת המס היא הבטחת הכנסה לאוצר המדינה למימון שירותים ומוצרים צבוריים וכן חלוקה מחדש של העושר במטרה לצמצם פערים חברתיים ולקדם צדק חלוקתי (ראו: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פסקה 31 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (9.5.2012)).

ברי כי אין בסעיף זה כדי לקבוע תקופת היתיישנות מקוצרת לשומה, וזאת למרות שלאחר חלוף התקופה פוקעת זכותו של המנהל, כמשמעו בחוק (להלן: המנהל), להחליט בה, ונראה לפיכך שמטרת הסעיף הנה לקבוע רק מועדים כעניין שבסדרי מינהל בלבד (השוו גם ל: סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה; סעיף 82(ד) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 ו-סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976), וזאת בדומה למועדי השגה אחרים על החלטות מינהליות שאינן קובעות תקופות היתיישנות.

...

מתאימים לעניין זה דברי השופטת מ' נאור (כתוארה אז) בעניין בזק: "לטעמי ניתן, במסגרת כללי הפרשנות, להגיע לכל אחת מן המסקנות הנוגדות אליהן הגיעו חבריי השופטת חיות והשופט עמית הכל כפי שהראו חבריי בהרחבה. בסופו של יום, לדידי, לא כללי פרשנות צריכים להכריע את הכף, אלא שיקולי מס אמת. לשיטת חברי השופט עמית אף שהמערערת לא שכרה בסופו של דבר את הנכס ל-10 שנים – אין היא זכאית להחזר, דהיינו יש לראות את הדברים "כאילו" היתה שכירות כזו.

אין בידי לקבל את פרשנות המערער בעניין זה. לשונו של הסעיף מראה בבירור כי המנהל רשאי להאריך את המועד רק אם נתבקש לכך.

נוכח כל האמור לעיל ובשים לב להדגשים שהעליתי – אני מצטרף איפוא לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ שהגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

יצויין, כי במסגרת הסיכומים העלתה ב"כ הנתבע טענה בדבר התיישנות התביעה להבטחת הכנסה שהוגשה לנתבע בחודש 6/04.

העובדה שבמועד מאוחר יותר בתביעה להבטחת הכנסה לא כתבה שוב את תיבת הדואר איננה יכולה להועיל למוסד בתביעה הנוכחית, שהרי במועד שליחתה כן היה בפני המוסד כתובתה המלאה והנכונה.

לעניין זה יש לציין את שנאמר בעב"ל 1090/00 ד"ר משה זיו-המוסד-פד"ע 379, כי: "ההלכה כפי שנקבעה על ידי בית הדין הארצי ועל פיה פסק בית הדין האזרחי, הנה כי אין סמכות להאריך את המועד שנקבע בתקנות להגשת תביעה לבית הדין. אולם משהמוסד עצמו, נוכח נוקשות ההלכה, מצא לנכון ויפה עשה לקבוע כללי מדיניות בעניין ההתיישנות, אזי אין בית הדין חייב להיצמד להלכתו אלא עליו להעביר תחת שבט ביקורתו את אותם כללי מדיניות ואת יישומם במקרה הספציפי". היות וכך, וכאמור, משהמוסד נהג בגמישות רבה עם עצמו, עת שלח לה מכתב דחייה שנה וחודשיים לאחר הגשת תביעתה (וללא כל הצדקה והסבר) – ומאידך, משמדובר בזכות מהותית של התובעת, אין מקום בנסיבותיו של תיק זה לקבל את עמדת הנתבע לעניין ההתיישנות, אלא יש לבחון את התביעה לגופה.

...

היות וכך – יש לקבל את התביעה, לעניין זכאותה של התובעת במזונות.

סוף דבר: התביעה למזונות מתקבלת.

התביעה להבטחת הכנסה – נדחית.

לטענת הנתבע, המועד להגשת תובענות כנגד החלטותיו הנו בתום שישה חודשים ממועד מסירת ההחלטה למבוטח, מועד זה חלף לגבי שתי התביעות ולבית הדין אין סמכות להארכת המועדים כאמור.

לעניין תחילת מועד מירוץ ההתיישנות ומסירת החלטות על ידי הנתבע נפסק, כי משקיימת הודעת דחייה אשר מופיע בה הציון "רשום" ואשר פרטי המבוטח המצוינים בה מדויקים ומשקיימת תכתובת מאותו המועד בין הצדדים סביר יותר לקבוע, כי מכתב הדחיה התקבל אצל המבוטח, (ראה עבל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אליאס חזן, פס"ד מיום 2/6/04).

אי המצאת מסמכים סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה קובע: "(א) לצורך קביעת הזכאות לגמלה או המשך תשלומה, חייב התובע גמלה או המקבל גמלה, לפי דרישות המוסד לביטוח לאומי – למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים.

...

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובכפוף למגבלות חלוף הזמן בתביעתו של התובע, שוכנעתי, כי התובע היה בעלים על רכב למרות שהרכב היה רשום על שם בנו, שאינו נושא רישיון נהיגה כדין.

הנסיבות אותן תאר, לפיהן הרכב היה בבעלות חתנו לא מקובלת עלי ועדותו של התובע ושל חתנו בעניין זה הייתה קלושה ומגמתית.

סוף דבר התובענה נדחית, הן מחמת התיישנות והן לגופו של עניין בשל בעלות על רכב מנועי, אי המצאת מסמכים ואי התייצבות בת הזוג בלשכת שירות התעסוקה.