הארכת לוח הזמנים להגשת בקשה לדיון נוסף בוועדה ארצית

נקבע כי העתירה תקבע לדיון במידת הצורך בהקדם האפשרי וכי עידכון בדבר ההחלטה שתתקבל בנוגע להארכת תוקפם של התנאים יימסר עד ליום 1.12.2019, ובהתאם לכך ייקבעו המשך ההליכים בתיק זה. לאחר פקיעת תקופת התנאים הראשונה, ביום 25.11.2019 קיבלה הועדה המחוזית החלטה להאריך את תקופת התנאים (להלן: "ההחלטה השניה של הועדה המחוזית") ובה נקבע כי: "הועדה ערה לכך שמדובר בהליך מקפיא ולכן, מחליטה להפעיל את סמכותה בזהירות ותוך הפעלת איזונים, בין הרצון לשמר את מגמות התיכנון בהתאם לתכנית המתאר המיתהווה לעיר, לבין מתן אופק תיכנוני לתושבי העיר. לאחר דיון בהחלטת הועדה המקומית, ולאור החלטת ועדת הערר לעררים של המועצה הארצית מחליטה הועדה: התנאים להוצאת היתרי בניה לפי סעיף 78 לחוק ייוותרו בעינם, למעט תוספת אפשרות להרחבת חדרי יציאה קיימים על הגג עד 40 מ"ר, וזאת בהמשך להחלטת ועדת הערר לעררים. הועדה המחוזית סבורה כי יש להשלים את ההליך התיכנוני שהבשיל בשלוש התכניות. [...] תכנית "צפון מערב" הוגשה לפני חודשים בודדים לועדה המקומית ויש לאפשר לה להתקדם עד להגשתה לועדה המחוזית.

נוכח ההחלטה השניה של הועדה המחוזית והארכת תוקפם של התנאים לשנה נוספת, התבקשו העותרים ביום 2.12.2019 להודיע האם ברצונם לתקן את העתירה או להגיש עתירה חדשה ועדכנית.

הועדה המחוזית לא בחנה את אופן קידומה של התכנית, לא נערך כל דיון בנושא ולא נקבעו לוחות זמנים מחייבים לקידום התכנית.

העותרים טוענים כי היה על הועדה המחוזית להחריג מהתנאים בקשות להיתר שהוגשו לפני אישור התנאים, ולא רק בקשות שאושרו לפני כן. בנוסף, יש להיתחשב בכך שהעותרים שילמו היטל השבחה עבור זכויות הבניה; בכך שמשך ההקפאה אינו סביר לנוכח משבר הדיור מחד גיסא והפגיעה בזכויות הקניין מאידך גיסא; בכך שזמן יישומה של התכנית יהיה עשרות שנים; בכך שהוחרגו מהתנאים בקשות להיתר שאושרו אך טרם ניתן היתר הבניה; ובכך שהועדה המקומית המליצה להחריג את מיתחם גני הילדים ובית הספר הגובלים בחלקה, מה שמהוה חוסר שויון אך גם מעיד כי הועדה המקומית אינה צופה שהתכנית העתידית תקודם בשנים הקרובות.

...

בכל הנוגע לטענת ההסתמכות של העותרים על המידע התכנוני שנמסר להם, מקובלת עליי עמדתן של המשיבות.

באשר לעותרים, טוב יעשו אם להבא ימצו תחילה את הליכי הערר הקבועים בחוק, ולא יזדרזו ויגישו עתירה מנהלית בטרם עת, מה שבסופו של דבר, רק האריך וסרבל במקרה דנן את ההליך שלא לצורך.

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, העתירה נדחית.

מטעמי עלויות מימון גבוהות ביקשה הנתבעת לקדם את השבחת המקרקעין בלוחות זמנים קצרים.

מוסכם כי במקרים בהם יחולו עיכובים בהחלטות הוועדות, שאינם בשליטת הוועדות, לוח הזמנים שבסעיפים 6.1 ו6.2 לעיל יוארך לתקופה נוספת התואמת את תקופת העיכוב".

במידה וט.מ.ק 4 תביא הסכם זה לכדי סיום בעקבות החלטת ועדות התיכנון והבניה שלא לידון בתכנית ההשבחה ו/או לדחותה או שתכנית ההשבחה לא אושרה על פי לוח הזמנים שבסעיף 6 לעיל לא ישולם כל פיצוי למקדם.

זאת ועוד, בסעיף 52 לסיכומים מתייחס התובע לזכויות שנקבעו בועדה המחוזית, בדגש על הזכויות להקמת מלון, וטוען, שאלו נקבעו לפי תכנית מתאר מחוזית, מחוז המרכז, שמספרה 8/21/3 (להלן – תמ"מ 8/21/3), שאושרה על ידי המועצה הארצית ביום 11.5.2010 ואשר עוסקת בתכליות ושימושים מותרים ב"איזור תיירות" בעיר נתניה.

עם זאת אציין, שאמנם התכנית אושרה בחלוף כשנתיים ממועד הגשתה לועדה המקומית, באופן אשר על פניו אינו מקיים את התנאי הנידרש לקבלת הסעד, ברם, מאידך, התובע המשיך לספק את שירותיו לנתבעת, בידיעת ובהסכמת הנתבעים (עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 13-10; עמ' 54, ש' 19-7), ועל כן תנאי זה מוחלש, שכן החברה האריכה, בהתנהגות (ועל אף האמור בסעיף 11 להסכם הקובע, כי כל שינוי ייעשה בכתב) את לוח הזמנים המעוגן בסעיף 6 להסכם.

...

לכן, התובע קיבל סך של 148,707 ש"ח, אשר בצירוף מע"מ (בשיעור 16% כגובהו דאז) עולה כדי 172,500 ש"ח. עוד טוענים הנתבעים, כי אבני הדרך המעוגנות בסעיפים האמורים לא התמלאו בסופו של יום, ועל כן על התובע להשיב את הסכום האמור, בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום ועד למועד הגשת התביעה, קרי סך של 198,564 ש"ח. מקובלת עלי טענת התובע לפיה, סעיף 8.4 להסכם, אשר מורה, כי "למען הסר ספק, תשלומים ששולמו על פי הסכם זה לא יושבו לט.מ.ק 4", מאיין את זכותם של הנתבעים לקבל את כספם חזרה, משעה שהועבר לפי סעיפי ההסכם לתובע.

על כן, דין התביעה-שכנגד – להידחות.

סוף דבר התביעה העיקרית והתביעה-שכנגד – נדחות.

במסגרת דיון זה, נקבע כי אין זה המקום להכריע בפרשנות סעיף 239 לחוק התו"ב, וכי על המבקשת להעביר תוך 7 ימים "את כלל המסמכים הדרושים לצורך ביצוע צו ההריסה לגוף המוסמך לבצע את צו ההריסה" ולהגיש תגובה מפורטת "מדוע לא בוצע צו ההריסה על ידי הועדה המקומית מאז ניתן ביום 15.12.18. כמו כן, יפרט ב"כ הועדה המקומית מהו לוח הזמנים לבצוע צו ההריסה כפי שנימסר לו על ידי הגוף המבצע". ביום 12.2.20 האריך כב' הש' פס את המועד למתן תגובה עד ליום 19.2.20.

אולם, מהקשיים שהעלתה המבקשת באשר לבצוע הצוו, ובהנתן כי סעיף 239(ג) ל-חוק התו"ב מטיל אחריות מקבילה גם על "רשות מקומית המוסמכת לאכיפה" וכן על "היחידה הארצית לאכיפה" - הורה כב' הש' פס כי משיבות 3 ו-4 ימסרו תגובתן, באשר לסמכותן המקבילה להוצאה לפועל של צו ההריסה והיכולת לבצעו, תוך שמצופה מהמבקשת להגיש עידכון נוסף באשר לאפשרותה לבצע צו ההריסה עתה.

...

המבקשת שבה וטענה כי חובת ביצוע צו ההריסה מונחת בראש ובראשונה על כתפי משיבים 1 ו-2 וטענה כי "לא יעלה על הדעת" שמשיבה 2 "תנסה להתחמק מחובתה זו והטיל זאת על [המבקשת]". ביום 24.3.20 נעתר כב' הש' פס לבקשה והאריך מועד מתן התגובה עד ליום 15.4.20.

יובהר, כי אין בידי לקבוע ממצא כלשהו בענין זה, שכן לא הוכח מה ההוצאות שהיו למשיבה 2 ככל שהיו.

סוף דבר עולה מן המקובץ כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות - להידחות.

מבוא בפניי עתירה מנהלית שהוגשה על ידי העותר נגד החלטת הועדה הארצית לתיכנון ובניה של מתחמים מועדפים לדיור (להלן: "הותמ"ל" או "הועדה") מיום 30/09/21, לאשר את תכנית תמ"ל 1043 – עראבה מיתחם צפוני (להלן: "התכנית" או "תמ"ל 1043"), ובמסגרת זו לדחות את היתנגדות העותר בעיניין התכנית.

במסגרת החלטה מיום 17/03/22, לאחר שהעותר הגיש בקשה חדשה לתיקון העתירה במסגרתה ביקש להעלות טענות נוספות מעבר לאלה שנטענו בעתירה המקורית ובעיקרי הטיעון מטעמו, הובהר לעותר כי העתירה המתוקנת שהותר לו להגיש בדיון מיום 27/02/22 תיכלול אך את צירוף הועדה המקומית לתיכנון ובניה לב הגליל כמשיבה בעתירה וכן את הטענות החדשות שהועלו במסגרת עקרי הטיעון שהוגשו על ידו בשלב מוקדם יותר ואלה בלבד, וכי העותר מנוע מהעלאת טענות חדשות נוספות מעבר לכך.

על רקע האמור, הגיש העותר עתירה מנהלית מתוקנת, בעקבותיה ניתנה למשיבות שהות להגיש תשובות והשלמות טיעון בהתאם.

הליך שמיעת ההתנגדויות נעשה אף הוא בלוחות זמנים קבועים וקצרים יותר (סעיף 9 לחוק).

...

משכך, אין מנוס מדחיית העתירה.

סוף דבר סיכומו של דבר – העתירה נדחית.

בנסיבות העניין, הנני מחייבת את העותר בהוצאות המשיבה 1 בסך של 6,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

באשר לשיקולים אותם יש לשקול בהליכים כדוגמת הליך זה, בו הוגש ערעור על החלטת ועדה לעררים, פסק בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.9.2017) (להלן: "הילכת דולאני") כך: "תקנה 125 לתקנות קובעת כי בית הדין או הרשם רשאים להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד" וכי ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים.

כאמור, המערער הגיש בקשה להארכת המועד להגשת העירעור, והמשיב היתנגד לה. בעיניינו של המערער היתנהל הליך קודם, ב"ל 16876-09-21 (להלן: "ההליך הקודם"), אשר החל ביום 12.9.21 (כחודש לאחר הועדה) ונמחק בדיון מיום 18.1.21 משהמערער לא התייצב לדיון אף שזומן אליו כדין.

נראה, איפוא, כי סכויי העירעור כפי שיפורטו להלן, לוח הזמנים הסמוך יחסית כמו גם חילופי הייצוג באופן שבו ארעו, מהוים טעם מיוחד ומצדיקים מתן הארכה המבוקשת להגשת העירעור בהתאם להילכת דולאני וזו ניתנת בזאת איפוא.

בעב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.4.2004) (להלן: "הילכת מוהרה") מפנה בית הדין הארצי לעקרונות המצויים בסעיף 209 (ב) לחוק וקובע כי "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר, כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער הם כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת". ככלל, נטיית בית הדין אינה להתערב בהחלטות ועדת אי כושר, שכן "המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הנה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהוא ולו זניח, בהנמקתה או בנסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הועדות הרפואיות והגברת האמון הצבורי בהתנהלותן" (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.7.2016), (להלן: הילכת אופנר).

...

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל כפי שאבאר להלן.

סוף דבר: לאור כל האמור, הערעור מתקבל בזאת באופן הבא: עניינו של המערער יושב לוועדה לעררים (אי כושר) בהרכבה מיום 15.8.21 על מנת שזו תקבע דרגת אובדן כושרו של המערער להשתכר לאחר שתבחן את השפעת ליקוייו על כושרו להשתכר, בנפרד ובמצטבר.

בשים לב להתנהלות המערער, לנסיבות ולטעמים המפורטים לעיל בעניין הארכת המועד להגשת הערעור - הגם שהערעור התקבל, אין צו להוצאות.