הארכת אשרת שהייה על ידי שר הפנים

]השופט נ' סולברג: עניינה של עתירה זו בבקשת העותר, יצחק דוינה (להלן: העותר), []להורות למשרד הפנים ליתן טעם מדוע לא ירשם כיהודי במירשם האוכלוסין, נוכח גיורו הרפורמי, ומדוע לא ינתן לו רישיון לישיבת אירעי עד אשר יוכרע מעמדם של הגיורים הרפורמים בבג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים (להלן: עניין דהן).

ביום 27.10.2004, חודשים ארוכים לאחר פקיעת תוקף אשרת הביקור, הגיש העותר בקשה להארכת שהייתו בישראל; בקשתו נשקלה על-ידי ועדה לשכתית במשרד הפנים, ונדחתה ביום 4.1.2005.

...

משרד הפנים מצדו טוען, כי יש לדחות את העתירה לגופה, שכן גיורו של העותר לא נעשה בכנות, ומטרתו היחידה היתה קבלת מעמד בישראל.

לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, ובתגובה המקדמית מטעם משרד הפנים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף, והיא נדחית בזאת.

בהחלטת הועדה המיוחדת מיום 28.3.07 נימסר למשיבים על דחיית בקשתם, משני טעמים: האחד, מפני שהמשיבים שוהים בישראל במעמד חוקי מכוח אשרה אשר התקבלה ממשרד החוץ, לעבודה בשגרירות או בקונסוליה, ולכן לא ניתן לכלול אותם במסגרת החלטת הממשלה – שעניינה מתן מעמד לשוהים בלתי חוקיים; והשני, משום שסעיף א(2) להחלטת הממשלה קובע כי תנאי להחלתה הוא ש"הורי הילד ניכנסו לישראל כדין לראשונה באשרה ורישיון ע"פ חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952" (ההדגשה במקור). המשיבים הגישו ערר על החלטת המערער ביום 12.4.07. במענה ביניים מיום 3.7.07 נימסר למשיבים, כי עררם נדון על-ידי שר הפנים, אשר עורך בירור נוסף אל מול גורמים מחוץ למשרד הפנים. ביום 3.7.08 החליטה הועדה המיוחדת לדחות את הערר, בנימוק כי בעת הגשת הבקשה "שהו בני המשפחה באשרה בתוקף כעובדי שגרירות", ועל-כן הם אינם נכללים בתנאי החלטת הממשלה, שעניינה "מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, בישראל הוריהם ואחיהם". נגד ההחלטה האמורה הגישו המשיבים עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, אשר אוחדה עם 11 עתירות נוספות, שבהן נתקפה החלטת המשיב, לפיה החלטת הממשלה 156 חלה רק על מי שבמועד קבלת החלטת הממשלה שהו הוריהם בישראל שלא כדין, והיא אינה חלה על מי שבמועד זה שהייתם של הוריו בישראל הייתה על-פי אשרה תקפה.

כן נקבע בסעיף 9 להחלטה, כי "החלטה זו לא תחול על ילד אשר הוריו מועסקים או שהועסקו על ידי נציגות דיפלומטית בישראל גם אם קיבלו לשם העסקה זו אשרה ורישיון מסוג ב/1 לפי חוק הכניסה לישראל". אקדים ואעיר כבר עתה, כי בהחלטה 2183 נכללה הדרישה, כאמור, כי הוריו של הילד "ניכנסו לישראל באשרה ורישיון...טרם מועד לידתו של הילד בישראל או כניסתו של הילד לישראל"; וכי בהחלטה הקודמת מס' 156 צוין כי "הורי הילד ניכנסו לישראל כדין לראשונה באשרה ורישיון..." (ההדגשה לא במקור).

עוד טוען המערער, כי במסגרת החלטת ממשלה מס' 2183 ניקצב הזמן להגשת בקשות לקבלת מעמד בישראל, תוך 21 ימים ממועד פירסומה; וכי לאחר הודעת המדינה בבג"ץ 6803/10 בעיניין פליסיאנו (לעיל), ניתנה ארכה להגשת בקשות פרטניות לועדה הבינמשרדית, על-ידי ילדי נתינים זרים שהועסקו בנציגויות זרות בישראל, עד ליום 1.12.11.

...

בצד זאת, גם קביעתה של הוועדה הבינמשרדית, לפיה משלא עמדו המשיבים בכל תנאי החלטת הממשלה, דין בקשתם להידחות בהיעדר טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד, אף היא צריכה להידחות; זאת משני טעמים: האחד – הואיל והוועדה כלל לא בחנה האם ניתן לראות את עניינים של המשיבים כמקרה גבולי; והשני – היות שהוועדה נמנעה מליתן החלטה מנומקת בעניין הטעמים ההומניטאריים ועקרון טובת הילד, זאת למרות שלתכלית זו הוחזרה ההחלטה לפתחה על-פי החלטת ועדת ההשגה לזרים.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, הערעור מתקבל באופן חלקי, באופן שיבוטלו הן פסק-הדין של בית-הדין לעררים והן החלטתה של הוועדה הבינמשרדית.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת העותרים למתן אשרות שהייה בישראל, עד למתן החלטה חדשה על-ידי המערער.

טעה בית הדין גם בכך שלא קבע כי בנסיבות הענין מתקיימת העילה ההומניטארית המצדיקה מתן אשרה בשל הקשר המיוחד שקשרה מערערת 4 עם האם; שקבע כי אין בסיס לטענה כי הנוהל מפלה בין קשישים סיעודיים לבין מי שזכאי לקיצבת שירותים מיוחדים; בכך שקבע כי לא הוכח "דבר מה נוסף" המצדיק עיון מחדש על ידי הועדה; ובכך שלא נתן משקל הולם להתמשכות ההליכים והתקדמות הקשר בין מערערת 4 לאם, והנזק החמור שעלול להיגרם לאם אִם ינותק קשר טפולי זה. עוד טענו המערערים כנגד אופן עבודת הועדה, כפי שעולה מעיון במסמכים שהומצאו על ידי המשיבה, ועל כך שחברי הועדה אינם מתכנסים לישיבה אלא בוחנים את הבקשות המופנות אליהם באמצעות התכתבות בדואר אלקטרוני, נותנים החלטות לאקוניות וללא שגורם מקצועי או טפולי מעורב בקבלת ההחלטה.

סעיף 3א(א) לחוק קובע כי שר הפנים רשאי להאריך את אשרת השהייה הנתנת לעובד זר לצורך שהייתו בישראל לתקופה של עד חמש שנים כך שתקופת השהייה המקסימלית תעמוד על 63 חודשים.

...

משכך, לא ניתן לקבוע כי החלטת המשיבה לסרב לבקשת המערערים הינה החלטה בלתי סבירה או כי נפל בה פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. דין הערעור להידחות אפוא, אך נוכח העובדה שלא הוגשו עיקרי טיעון מטעם המשיבה, אין צו להוצאות.

בבית המשפט העליון עע"מ 7688/20 - ב' לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקש: אולג שצ'רבקוב נ ג ד המשיב: מדינת ישראל - משרד הפנים בקשה למתן צו אירעי; פסק הדין של בית המשפט בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 24.9.2020 בעת"מ 65907-01-20 שניתן על ידי כבוד השופט ד' גדעוני

לאחר תקופה ממושכת, שבמהלכה הוארכה אשרת שהייתו בישראל, וניתנו לו מספר ארכות לצורך הגשת המסמכים, הגיש אולג את המסמכים הרלבאנטיים למשרד הפנים.

בהחלטת שר הפנים נכתב: "לאור האמור לעיל, ולאור המלצות הגורמים הרלוואנטיים, בנסיבות העניין, הנני סבור כי על רקע עברו הפלילי העשיר של שצ'רבקוב אולג ולאור עברו הפלילי המכביד בגין חבלה גופנית חמורה אשר גרמה למותו של הקורבן, ביצוע עבירות מיניות בקטין, סחר בסמים וכלל נסיבות העניין שהוצגו בפני, מר אולג שצ'רבקוב מהוה סכנה לשלום הציבור בישראל ולבטחונו. לפיכך, יש מקום להחיל עליו את הסייג לחוק השבות ולא לאשר לו מתן מעמד עולה". אולג לא השלים עם החלטת שר הפנים, והגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

...

בית המשפט קבע, כי "על יסוד דברי ב"כ העותר – העתירה נדחית". עוד נקבע, כי בשל מאורעות הזמן, תינתן לו תקופת התארגנות, כך שיעזוב את ישראל עד יום 24.1.2021.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע על נספחיה, בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, ובפרוטוקול הדיון שקדם לו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

הבקשה נדחית בזאת.

המערערת אזרחית סרי לנקה , ילידת 1977, אשר נכנסה לישראל לראשונה ביום 17.9.05, באמצעות אשרת סיעוד, שהוארכה לאחר מכן מעת לעת עד ליום 18.11.10.

בקשה זו אושרה במסגרת אישור גורף שניתן על ידי שר הפנים, ובעקבות זאת ניתנה למערערת אשרת שהייה מסוג ב/1 בתוקף עד ליום 9.3.17.

...

בשימוע אישרה המערערת כי היא יודעת שהיא שוהה בישראל שלא כדין, וכן היא טענה כי יש לה בעיה לשוב לסרי לנקה זאת כיוון שלהוריה נודע כי למרות שהיא נוצרייה היא הייתה בקשר עם גבר מוסלמי, ומבחינתם "זאת בושה". המערערת הוסיפה וטענה, כי היא מפחדת לחזור לסרי לנקה לאחר שבשיחתה האחרונה עם הוריה אביה אמר לה : "לא לבוא לבית יותר. לא מכיר אותי, ביישתי אותו ואת המשפחה ואני מגורשת". המערערת נשאלה בשימוע האם אביה איים על חייה והיא השיבה בשלילה, אם כי היא הוסיפה ואמרה: "אני לא יודעת מה יקרה אם הוא יראה אותי פתאום". כן ציינה המערערת, כי היא: "מפחדת לחזור לסרי לנקה, אני מפחדת ממה שהורי חושבים שעשיתי". בהמשך להליך השימוע האמור המערערת הושמה במשמורת, ממנה היא שוחררה בסופו של דבר לאחר מספר הליכים שהתקיימו בבית הדין למשמורת.

ברם, מכאן ועד המסקנה שעלה בידי המערערת להוכיח קיומו של פחד מבוסס היטב רחוקה הדרך.

ולבסוף, טענתה של המערערת כי יש לבחון את בקשתה כבקשת פליטות במקום (SUR PLACE), אין בה כדי להכריע את הכף, זאת כיוון שכל האמור לעיל נכתב על יסוד ההנחה שעסקינן בטענת פליטות במקום.

אשר על כן, הערעור נדחה.