הארכת אשרת שהייה לעובד סיעודי זר

בפסק הדין קיבל בית הדין ערר שהגישו המשיבים על החלטת יו"ר הועדה המייעצת לפי סעיף 3א(ב1)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952, אשר דחה על הסף את בקשתם ליתן למשיבה 3 רישיון לשהות בישראל לצורך עבודה בענף הסיעוד כמטפלת של המשיבה 1, זאת בנימוק שרישיונה של המשיבה 3 כבר הוארך פעם אחת בעבר לצורך טפול במטופל אחר.

בהתאם להחלטת שר הפנים לאשר באופן עיקרוני את הבקשות של מטופלים סיעודיים להארכה חריגה של רישיונות הישיבה והעבודה (ב/1) לענף הסיעוד (להלן: רישיון) של עובדי סיעוד זרים לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, אשר הוגשה בעיניינם בקשה לועדה ההומניטרית עד ליום 24.11.15, בכפוף לעמידה במכלול התנאים המפורטים להלן: לצורך בדיקת עמידת הבקשות בתנאים שנקבעו לשם הסדרת רישיון ב/1 לענף הסיעוד לעובד הזר אותו בקשו מטופלים סיעודיים להעסיק ועל מנת לסיים את הסדרת מעמד העובד עד ליום 7.3.16 , יש לפעול באופן מיידי כמפורט להלן: יש לפנות באופן מיידי לאחת הלשכות הפרטיות המורשות לטפול ותיווך עובדים זרים בסיעוד.

ביום 8.11.16 דחה יו"ר הועדה המייעצת את הבקשה על הסף בנימוק לפיו: "התקבלה החלטה בעבר להאריך את האשרה ורישיון הישיבה של העובד הזר המבוקש לטפול במטופל אחר לפי סעיף 3א(ב1) לחוק לבקשת מטופל אחר. לאור האמור בקשתך אינה עומדת בתנאי הסף הקבוע בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק, ובנוהל הועדה לפיו לא ניתן להאריך את הרישיון של העובד הזר אלא לטפול במטופל אחד" (נספח ד להודעת העירעור) על החלטה זו הגישו המשיבים ערר לבית הדין, ולאחר שהערר היתקבל הוגש העירעור שלפניי.

...

במצב דברים זה אין מנוס מהחזרת עניינם של המשיבים לבית הדין על מנת שזה יכריע האם נוסח החלטת השר מחייב תוצאה שונה מזו אליה הגיע בית הדין בפסק דינו הקודם.

אשר על כן הערעור מתקבל.

חרף קבלת הערעור אני סבור כי מן הראוי לחייב את המערערת בהוצאות המשיבים בערעור, שכן הערעור יכול היה להתייתר אילו המערערת הייתה מציגה כבר בבית הדין את החלטת השר.

בהחלטתה כתבה יו"ר הוועדה, עורכת הדין מרים רוזנטל, את הנימוקים לכך: "1. מבחינת עניינו של העובד הזר, עולה כי ניכנס לישראל ביום 29.07.2007 וניתן לו רישיון לשהייה ועבודה בתחום הסיעוד עד ליום 2009, ולמן מועד זה שוהה בישראל במשך 7 שנים ללא רישיון עבודה בתחום הסיעוד. היינו, במועד הגשת הבקשה, העורר לא עסק בתחום הסיעוד במשך למעלה מ- 7 שנים אלא שהה בישראל באמצעות אשרות שהייה שונות, כאשר אשרת השהייה האחרונה שניתנה לו הנה אשרה מסוג ב/2 (אשרת תייר).

סעיף 3א לחוק קובע כי: (ב) הוארך לפי הוראות סעיף קטן (א) רישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לשם העסקתו במתן טפול סיעודי, לתקופה כוללת של חמש שנים (בסעיף קטן זה – תקופת ההארכה הכוללת), רשאי שר הפנים להאריך את הרישיון לשם המשך העסקתו של העובד הזר במתן טפול סיעודי לאותו מטופל, לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת, בהתקיים התנאים המפורטים להלן: (1) העובד הזר הועסק במתן טפול סיעודי לאותו מטופל, ברציפות, במשך השנה שבתכוף לפני תום תקופת ההארכה הכוללת; (2) גורם מוסמך שאינו מועסק ואינו בעל ענין בחברה העוסקת בתיווך עובדים זרים או בהעסקתם, נתן, לאחר שנפגש עם המטופל במקום מגוריו, חוות דעת בכתב בדרך שקבע השר, כי הפסקת העסקתו של העובד הזר במתן טפול סיעודי לאותו מטופל תיגרום לפגיעה קשה במטופל.

...

לערר צורף מסמך רפואי, שלטענת המערערים הוגש קודם לכן למשיבה, שבו כתב רופא המשפחה המטפל במעסיק כי: "הנ"ל זקוק לעזרה של עובד זר בשם LOBO OSWALD ... הוא לבצע סידור טוב למטופל. העובד עזר למטופל מאוד! מקפיד איתו על טיפול קבוע! עזרה בבית לנענה למטופל. הוא לא רוצה עובד אחר." בפסק הדין הגיע בית הדין (כב' הדיינת שרה בן שאול ויס) למסקנה כי דין הערר להידחות.

המשיבה מטעימה כי במקרה זה לא מועסק המערער בתחום הסיעוד שנים, נטש אותו לחלוטין, ועל כן מדובר בבקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה שלא ניתן לאשר אותה במסגרת זו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסכום של 1,500 ₪.

העירעור הראשון בנושא משמורת, עמ"נ 61746-12-21, התלוי ועומד לפני בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (ושהוגש תחילה בתל אביב), והערעור לפניי על החלטת בית הדין לעררים (מיום 28.12.21, שהוגש ביום 12.1.22), שאישר את החלטת הרשות לדחות את בקשת אמו של המערער למתן אישור למערערת להשאר בישראל ולטפל בה. תמצית טיעוני הצדדים טיעוני המערערים טענתם המרכזית של המערערים הנה כי על פי נהלי הרשות שהותקנו בשל מגפת הקורונה, ניתן להאריך את האשרות של עובדים ששהו בישראל גם מעבר לזמן המאקסימאלי שהיה מותר ערב המגיפה, בשל הצורך להקל על המטופלים לאור המחסור שנותר בעובדי סיעוד זרים, וזאת עד לסוף חודש יוני 2022.

...

ביום 13.1.22 הבהרתי כי החלטתי ניתנה כיון שבניגוד לדברי ב"כ המערערים בגוף הערעור התבקש סעד זמני של מניעת הרחקה, בפתח הערעור ובמודגש.

סוף דבר על אף ההבנה למצוקתו של מר כרמי, ובעיקר למצוקתה של אמו, כפי שאמרתי, לא ניתן לאפשר למערערת להשתחרר ממשמורת ולטפל בה, הן בשל העובדה שקשה להבטיח כי אכן תתמיד בעבודה זו, אך בעיקר, כיון שאין מקום לכך שעה שפנתה למצוא מטופלת חלופית רק עם מעצרה, ומכל מקום לא נעשה כל ניסיון להסדיר את מעמדה קודם למועד זה. לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה, הסעד הארעי המונע הרחקת המערערת מבוטל.

אשר להוצאות, אני סבורה כי יש להטיל במקרה זה הוצאות על המערערת בלבד, לאור עשיית הדין העצמי.

השר הפר את הוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, תיקון חוק הכניסה לישראל התשס"ג-2003 וכן הוראות סעיף 3א(ב) וההלכות שנפסקו מכוחם בעיניין הארכות אשרות לעובדי סיעוד מעבר ל-51 חודשים.

התובעת הודתה בבית הדין כי ההחלטות שהתקבלו על ידי הנתבעים, כגון החלטת הפיטורים הראשונה שבוטלה ובהמשך העברתה לתפקיד מזכירתו של מר שחר (שאחראי, בין היתר, על טפול בפניות המתקבלות בעינייני שהייה של עובדים זרים בסיעוד), אינן מתיישבות עם טענתה האמורה: "ש. לפני ששימשת כמזכירתו של ליאור שחר האם התעסקת עם עננינ (צ.ל- עינייני) הארכת אשרות.

...

לעניין זה מקובלת עלינו גרסת הנתבעים לפיה, בפגישה זו טענה התובעת לראשונה כי מר בניטה מתנכל לה אישית ואולם התובעת לא העלתה כל טענה בדבר פיטורים על רקע חשיפת שחיתויות.

סוף דבר התביעה נדחית ברובה.

התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים שכר טירחת עורך דין בסך 3,000 ₪.

בעיניין קביעת בית הדין כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023, נטען בעירעור כי ביום 12.2.2023 האריך המשיב את תקופת ההתארגנות ליציאת עובדי הסיעוד הזרים מישראל עד יום 15.4.2023, כך שבכל מקרה, העובדת אינה צריכה לצאת מהארץ קודם למועד זה. מנגד טען המשיב לפני בית הדין לעררים, כי לנוכח שיקול דעתו הרחב של שר הפנים בכל הנוגע למתן אשרות כניסה ושהייה בישראל, בשל מדיניות המדינה למניעת השתקעות עובדים זרים בארץ ועל יסוד תכליתו של סעיף ד3 בנוהל, אין מקום להארכת תוקף אשרת העבודה של העובדת.

בכלל זה טענותיה בדבר מצבה הסיעודי המורכב, אשר בעטיו ניתן לה היתר להעסקת עובד סיעודי זר. אולם חרף מצבה של המערערת נמצא כי אין בכך כדי להצדיק חריגה מהוראת הנוהל המונע אפשרות מתן אשרת עבודה או חידושה, אם לעובד הזר יש קרוב מישפחה מדרגה ראשונה בישראל.

...

לאחר עיון בכתב הערעור, בהחלטת המשיב, בהחלטה בערר הפנימי ובפסק דינו המקיף והמנומק היטב של בית הדין לעררים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור אף ללא צורך בתשובת המשיב.

משנדחה הערר, נקבע כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023.

לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.