הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי: בקשה לגישה למסמכים

נאמר שם – ויובא החלק העקרי – כלהלן: "להכרה בארכיון כארכיון צבורי יש צד זכות וצד חובה. היא מטילה על בעל הארכיון ומנהלו חובות לעניין ניהול הארכיון, כפי שפורטו בתקנות הארכיונים (הסדרים לניהול ארכיונים צבוריים), תשי"ח-1957; והיא מעניקה את ההכרה הרשמית המקילה עליהם לקבל רשות הארכיון חומר ארכיוני מאת תורמים צבוריים ופרטיים. אין בחוק העקרי כל הוראה או סנקציה שתימנע את הארכיון, או את הגוף אשר הארכיון הוא בבעלותו או בהנהלתו, מלהעביר חומר ארכיוני שברשותם לידיים פרטיות. ההוראה המוצעת והסנקציה שנקבעה בסעיף 15 לחוק העקרי, כפי שתוקן בסעיף 4 להלן, באות למלא חלל חוקי זה". שיעור הדברים, כי המחוקק ביקש למנוע ככל הניתן הוצאת חומר ארכיוני מארכיון צבורי, כמו הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי; וראו בהקבלה סעיף 22(א) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978, האוסר על הוצאת עתיקה מישראל, אם היא "בעלת ערך לאומי" – אלא באישור השר, ואם אחרת היא, אלא באישור מנהל רשות העתיקות.

עיון במסמכים שצרפו הצדדים לכתבי הטענות מעלה כי אכן היה – על פי מוצגי המערער –שימוש חוזר במונח הגרמני "השאלה" (Leihgabe) במכתבים מן הקהילה בוינה במועדים שונים משנות החמישים עד שנות השבעים למאה הקודמת וכן נתבקשה וניתנה רשות מטעמה לבקשת הארכיון המרכזי לשימוש חוקרים בחומר הארכיוני, בהתכתבויות משנות השבעים עד שנות האלפיים; יצוין עם זאת כי במכתב הקהילה למכס הוינאי מיום 18.8.66 נאמר, אמנם, כי החומר מועבר בהשאלה, והוא נשאר בבעלות הקהילה, אך הוסף "אשר זכותה לקבל תצלומי מיקרו וכו' בכל עת", מה שמצביע לכאורה על פניו על השאלת קבע, ומזכיר את האמור בתצהיר פרופ' שוורצפוקס.

על פי גישה זו ובהנחה שחוק הארכיונים הוא שמסדיר כאמור את המכלול שבפנינו – החומרים הארכיונים שהועברו בשעתו לישראל ע"י המערערת "יש בהם עניין לחקר העבר, העם, המדינה, או החברה, או שהם קשורים לזכרם, או לפעולתם של אנשי שם", במשמעות סעיף 1 לחוק הארכיונים.

...

בהעדר אפשרות להעניק את האחרון, הפך הראשון לסעד אקדמי או תיאורטי גרידא, ולא היה מקום להיעתר לו. לעניין הבעלות אדגיש זאת.

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: חוות דעתו של חברי השופט הנדל מקובלת עלי.

חזרנו לפיכך לנקודת ההתחלה ומכל הטעמים שצוינו לעיל - דין הערעור להידחות, אף שיתכן והברירה שהועלתה בפני המערערת – לקבל את ההסדר שהוצע לה בהמלצתנו – ניתנת עדיין למימוש משום דרכי שלום, ודומני שראוי שכך ייעשה.

בסיכום עמדתו כתב היועץ המשפטי לממשלה כי: "כתרי דמשק – אשר היו בבעלות קהילות ישראל בדמשק אשר חרבו, הוצלו על ידי המוסד לתפקידים מיוחדים ושוקמו בספריה הלאומית – הנם אוצר בעל אופי צבורי-לאומי. כתרי דמשק, אינם רכושו הפרטי של איש, ואף לא של הרב חמרה או של מרכז המורשת שהוא מבקש להקים למעלה מעשרים שנים. לכתרי דמשק אופי "צבורי-לאומי", וככאלה יש לדאוג כי הם יוותרו בידי המוסדות הלאומיים של העם ולא בידי הפרט" (שם בס' 37).

מסמכים שונים הוגשו לתיק.

עם זאת, בעת קביעת תנאי ההקדש ובכלל זה זהות הנאמנים, יש לתת את משקל מרכזי לכך שמדובר בנכסי תרבות לאומיים בעלי אופי צבורי, שיש לשקוד על שימורם, שמירתם וטיפוחם למען הדורות הבאים (ראו והשוו: ע"א 9366/12 Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ח' מלצר, פסקה ז' לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין (3.6.2015), שם נאמר כי הטיפול בנכסים בעלי אופי צבורי לאומי – שם חומר ארכיוני בעל ערך הסטורי – אינו נותר בידי הפרט, תוך הדגשת שימור הנכס וטיפוחו.

הנאמנים ישקלו באשר למתכונת הראויה להעמדת הכתרים או חלק מהם לפני הציבור, ויבחנו אפשרויות לשפור וייעול הנגשת הכתרים לכל המעוניין לחזות בהם, ובשים לב בין היתר גם לכך שאחת ממטרות ההקדש בהתאם לכתב ההקדש היא "מתן גישה לכתרי דמשק". הוא הדין ביחס לבקשות לקבוע הוראות בדבר שמו של אולם התצוגה ובדבר סרט שיספר את סיפור הכתרים והצלתם.

...

במהלך הדיון מיום 8.4.19 הודיעו כי מקובל עליהם שאין לאפשר הוצאת כתר כלשהו מהספרייה הלאומית קודם להבטחת התקיימות מלוא התנאים הנדרשים לכך ובכלל זה אבטחת הכתרים, שימורם וביטוחם.

עניינים נוספים שם ההקדש – סבורני כי תחת השם שהציעה הספרייה הלאומית "הקדש כתרי דמשק שבספרייה הלאומית", ובשים לב גם למחלוקות שהתגלעו במסגרת ההליכים, יש להעדיף שם נייטראלי שלא יכלול את שמות מי מהצדדים: "הקדש כתרי דמשק". מהדורות פקסימיליה – הרב חמרה ומרכז מורשת ביקשו להורות על הכנת העתקים מדויקים כולל כריכות אותנטיות של הכתרים שיימסרו להם לטובת הצגתם במרכז המורשת (ס' 29 לטיעוניהם מיום 20.3.20).

סיכום ותוצאה נוכח כל האמור לעיל, בהסכמת הצדדים, ובהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, אני מצהיר על הקדש כתרי דמשק.

בבית המשפט העליון דנ"א 4580/15 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור המבקשת: Israelitische Kultusgemeinde Wien נ ג ד המשיב: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9366/12 שניתן ביום 3.6.2015 על ידי כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין וכבוד השופטים: ח' מלצר ונ' הנדל תגובת המשיב מיום 10.9.2015 בשם המבקשת: עו"ד גלעד מעוז; עו"ד רוני אבלסקי; עו"ד גדעון וינבוים בשם המשיב: עו"ד רמי גולדשטיין החלטה

בית המשפט קבע כי המסגרת הנורמאטיבית לעניין זה היא חוק הארכיונים, התשט"ו-1955, אשר חל על המסמכים ההסטוריים מושא הבקשה.

...

הצדקה כזאת יכול שתקום אם משקלם של הטעמים המפורטים בסעיף, כפי שהם עולים מתוך הסוגיה העומדת לדיון, הוא כבד ביותר, או שהנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן במיוחד (השוו לדנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פסקה 7 (14.8.2013), והאסמכתאות שם; דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ, פסקה 15 (29.11.2004); דנ"פ 1237/15 מדינת ישראל נ' וחנון, פסקה 17 (5.7.2015)).

לסיכום, המקרה דנא אינו "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף" (דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (31.1.2006)).

סוף דבר: הבקשה נדחית.

דיון והכרעה "ההיסטוריה באה להעניק לימינו אנו – הֶקְשר, ולעתיד – דרך" (ראו ע"א 9366/12 Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, פסקה 11 לחוות דעתי (3.6.2015)).

לנוכח המחסור בכוח אדם הקיים בארכיון המדינה, אל מול הכמות העצומה של מסמכים אשר חשיפתם נידרשת, לטעמי 3 שנים נוספות, או בסמוך לכך, הגם שמדובר בתקופה שאינה קצרה בנסיבות העניין, הן זמן סביר למענה לבקשת העותר, שבקש את חשיפתם של תיקים רבים הכוללים מאות אלפי מסמכים.

עבודת הצנזורה טומנת בחובה: התמקצעות ייחודית של אנשיה עם ליבת הסוד של גופי הבטחון של מדינת ישראל; גישה למקורות ולמאגרי מידע מסווגים והכרות עם יעדי ההסתרה המעודכנים של גופי הבטחון השונים; כמו גם עם התמונה הביטחונית-מודיעינית.

...

מנגד, המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל היותה כוללנית.

סוף דבר, מוצע כי דין העתירה להידחות.

המבקשת הגישה לבית המשפט המרצת פתיחה בה עתרה לסעדים הבאים: האחד, סעד הצהרתי הקובע כי המבקשת היא הבעלים הבלעדי של מסמכים הסטוריים אותם השאילה למשיבה, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (להלן – הארכיון), בין השנים 1952 ועד 1978, וכי היא זכאית להשיב לרשותה את המסמכים.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי נוכח הכרעת הגנז, האוסרת על הוצאת המסמכים מהארכיון והעברתם למבקשת, יש להורות על מחיקת התובענה על הסף.

אין בידי לקבל טענות אלה, זאת מבלי להידרש לשאלה האם המסמכים מוחזקים בידי הארכיון כדין אם לאו.

לפיכך, במצב העניינים הקיים, הסעד ההצהרתי של קביעת הבעלות הוא סעד אקדמי או תיאורטי בלבד שאין מקום להידרש לו. לאור האמור, הנני מורה על מחיקת התובענה על הסף.