האפוטרופוס הכללי - שחרור נכס מצו ניהול

וכך הוא מורה: "האפוטרופוס הכללי ישחרר, בתעודה חתומה בידו, את המקרקעין למי שהיה בעלם לפני שהוקנו לאדם כאמור בסעיף קטן (א) או לפני שאותו אדם התחיל להחזיק בהם או לנהלם, לפי הענין, או לחליפו של אותו בעל, לפי בקשתם; כל עוד לא שוחררו המקרקעין, יעשה בהם האפוטרופוס הכללי כפי שהוא רשאי לעשות בנכס עזוב שלגביו ניתן לו צו ניהול לפי סעיף 6(א) לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978, והוראות סעיף 15(ג4) ו-(ד) לחוק האמור יחולו". כאמור בפתח הדברים, העתירה שבפנינו נסבה על תעודת שיחרור שהוצאה ביום 30.9.2002 מכוח סמכות זו ביחס למקרקעין המצויים באיזור הכפר סילואן שבמזרח ירושלים (להלן: תעודת השיחרור).

...

הנטל שהוטל על העותרים היה אפוא לא קל. בעיקרו של דבר, אנו סבורים כי העותרים לא הצביעו על ראיות שהיה בהן כדי לסדוק את חזקת התקינות בכל הנוגע לשאלת זיהויים של המקרקעין (השוו: ע"א 1171/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח(5) 933 (2004)).

מסקנה זו נלמדת בבירור מטענות המדינה, ואף מקבלת ביטוי בתעודת השחרור עצמה, שבה נכתב כי "שחרור זה ניתן בכפיפות לזכות צד שלישי אם קיימת זכות כזו". לא למותר להוסיף כי לשאלת סיווג המקרקעין – שהיא כאמור שאלה עובדתית שאין אנו נדרשים אליה במסגרת הדיון בעתירה – עשויה להיות השלכה על הדיונים שיתקיימו בהליכים האזרחיים במישור הקנייני.

סוף דבר: העתירה נדחית.

לעומת זאת, עו"ד סירקיס אישר כי היה מודע לכך שרישום צו הניהול נבע מכך שבעלי המקרקעין היה בגדר נעדר, אך ככל הנראה לא הפנה את תשומת ליבם של האחרים ובהם קבוצת הרוכשים, לעובדה זו. מכל מקום, עובדת רישומה של ההערה בדבר צו הניהול לא הוזכרה בהסכמי המכר שנחתמו בין המיתחזה לבין קבוצת הרוכשים, ואף לא צוין כי יש צורך בשחרור הנכס מניהולו של האפוטרופוס הכללי ובמחיקת ההערה בדבר צו הניהול.

...

מכאן אפוא, שאפילו היו היורשים מוכיחים את תביעתם, היה דינה להידחות גם מהטעם האמור.

כך או אחרת, משהגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעה מהטעמים האמורים, ממילא שאין עוד צורך לבחון את טענות היורשים (התובעים) בדבר רשלנותו של עו"ד כהן (הנתבע) ואף לא את טענותיו נגד מקבלי ההודעות לצד שלישי וכך גם איננו נדרשים אל טענותיהם בעניין האחריות שיוחסה להם.

התוצאה היא אפוא, שהתביעה נדחית וממילא שנדחות גם כל ההודעות לצד שלישי.

ואולם, בחינת ה'שקידה הסבירה' שבה מחויב האפוטרופוס הכללי ראוי שתעשה על ידי בית המשפט בצמתי הדרכים שבחוק, טרם קבלת 'צו הניהול', ועובר לשיחרור הנכס העזוב לקניין המדינה, במועד זה ידקדק בית המשפט שבעתיים, בבחינת ה'שקידה הסבירה', בעיקר מן הטעם שזו נקודת החיפוש האחרונה שלאחריה "יולאם" הנכס העזוב והבעלות בו תישקל שנית, אם בכלל, רק בהתייצב מי אשר יטען לזכויות בו. בנוסף לצמתי הדרכים שבחוק לבחינת השקידה הסבירה, ראוי, לטעמי, להוסיף נקודות ציון נוספות במהלך התקופה שבין קבלת צו הניהול ועד העברת הכספים לקניין המדינה, שבהן יבחנו המאמצים של האפוטרופוס לאתר בעלי זיקה לנכסים העזובים.

...

שם הוצע "לחייב את האפוטרופוס הכללי לערוך חקירה במטרה לאתר בעלי הזכויות בנכס, מדי חמש שנים מיום שקיבל את הנכס לניהולו". נראה לי כי מתן צווי ניהול זמניים ובחינת חובתו של האפוטרופוס לפעול ב'שקידה סבירה', בכל עת שבה יתבקש ביהמ"ש לחדש את צווי הניהול, ימנעו, או יפחיתו משמעותית, מצבים לא ראויים שבהם רכוש עזוב מוחזק במשך עשרות שנים בניהולו של האפוטרופוס הכללי, מבלי שנעשה ניסיון או למצער ניסיון ממשי, לאתר את בעלי הזיקה בו, ואזי בתום התקופה מועבר הרכוש העזוב לאוצר המדינה.

סוף דבר כאמור, בנסיבות עניינו של תיק זה נראה לי כי התובעים לא עמדו בנטל הדרוש להוכחת העובדה שסבם המנוח, אליהו נחמני ז"ל, הוא החתום על שטר המכר, ומשכך בעליו של הנכס מושא ההליכים.

בסיכומו של דבר, התביעה, כמפורט, נדחית.

ואולם, לנוכח מסקנתי כי קביעה זו היא שגויה, יש למעשה לבחון את ידיעתו של האפוטרופוס הכללי, שניהל את הנכס מתוקף צו ההקניה עד לשיחרור המקרקעין בשנת 2002.

...

מסקנה זו נובעת מלשון החוק המפורשת והיא מגשימה היטב את התכלית העומדת בבסיסו.

ככל שייקבע כי המקרקעין אינם רשומים על שם בעליהם, הרי שסעיף 113(ב) לחוק חל – ויש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו שוחררו המקרקעין לידי המשיבים, והתוצאה היא כי תביעת המשיבים לא התיישנה, כפי שנקבע מלכתחילה בבית משפט השלום ואושר בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, שדין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהדיון יושב לבית משפט השלום לצורך דיון בשאלות הטעונות הכרעה, כמפורט לעיל.

לטענתם, ככל שהאפוטרופוס הכללי מוציא צו ניהול או מסרב לשחרר נכס, הפרוצידורה לשיחרור הנכס הנה הגשת תביעה לצוו הצהרתי לבית המשפט.

...

בכתב ההגנה שהוגש ביום 3.12.17 טען האפוטרופוס הכללי כי דין התביעה להידחות על הסף מאחר שהתובעים עותרים לשחרור נכס המצוי בניהולו ועליהם למצות את ההליכים מולו באמצעות הגשת בקשה מתאימה, ולחילופין עליהם להגיש ערר על החלטת רשם המקרקעין.

בדיון שהתקיים בפני ביום 5.12.17, חזר ב"כ האפוטרופוס הכללי על עמדתו זו. התובעים טוענים כי יש לדחות את הבקשה.

כך למשל נפסק כי יש ללכת בדרך שקבע המחוקק להגשת השגה וערר ואין לאפשר את עקיפתה (רע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 492 (2000)).

אשר על כן, ומאחר שעל התובעים למצות את ההליך ביחס לבעלות המנוח במקרקעין מול האפוטרופוס הכללי, אני מורה על סילוק התביעה על הסף.