נטען כי אין כל קשר בין בן דודו של היחיד, שעל פי הנטען שילם את החוב, לחוב או למשיבה 1, ותשלום פרעון החוב למשיבה 1 בדרך זו, מבלי שניתנה לנאמן או לממונה על חידלות פרעון היזדמנות להגיב להתרחשות זו ומבלי שהיתקבל אישור בית המשפט להסכם, מהוה העדפת נושים אסורה.
היחיד טען בעדותו כי סיפר לבני משפחתו המורחבת כי הוא מנהל הליך של פשיטת רגל ויש עליו לחצים של נושים, ועל כן בני המשפחה החליטו לשלם לנושה את הכסף.
עם זאת, והגם שניתן לומר כי אם בית המשפט מוסמך לבטל פעולות הגורעות מנכסי קופת הנשייה אשר בוצעו טרם מתן הצוו לפתיחה בהליכים, הוא מוסמך, על דרך של קל וחומר, לעשות כן, לגבי פעולות שבוצעו לאחר מתן הצוו, דומה שאין צורך להדרש לעניין, לנוכח הקביעה שלפיה החוזה שנערך בין צד ג' לבין הנושה הוא חוזה למראית עין, שהוא בטל, בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (ראו פש"ר (מחוזי- ת"א) 1494/00 שועלי נ' כונס הנכסים הרישמי (פורסם בנבו 6.2.12)).
...
לא למותר לציין כי עו"ד עבד אל רחמאן לא מסרה תצהיר ולא התבקשה שמיעת עדותה, ואולם העובדה שב"כ היחיד היא שייצגה את צד ג' בהסכם שהוא כלל לא הבין את פרטיו ואשר אין חולק כי האמור בו בדבר המקור הכספי של התשלום אינו משקף את המציאות, מחזקת אף היא את המסקנה כי הסכום ששולם, שולם על ידי היחיד עצמו מתוך נכסי קופת הנשייה.
סיכומם של דברים- לא זו בלבד שהיחיד והנושה לא עמדו בנטל הבאת הראיות לגבי מקור הכספים ששימשו לפירעון החוב לנושה, אלא שהתנהלותם של היחיד והנושה מחזקת, בהיבטים שונים ורבים, את המסקנה כי מדובר בכספים שמקורם בנכסי קופת הנשייה.
מכלול הראיות שהוצגו וחסרונן של הראיות שהיחיד והנושה נמנעו מהצגתן מבסס, במידת ההוכחה הנדרשת, את המסקנה כי החוב לנושה נפרע על ידי היחיד מתוך נכסי קופת הנשייה ותוך הצגת מצג שווא כאילו מחמוד עית', צד ג', הוא זה שפרע את החוב.
הנושה טענה כי יש לדחות את הבקשה מן הטעם שצד ג', מחמוד עית', שהוא צד מהותי להליך לא צורף כמשיב לבקשה.
