האם צנזורה מונעת את עבירת ההטרדה המינית

התובעת ציינה שני אירועים נוספים שארעו במהלך אותו סמסטר, ואשר נוגעים לדיונים שנערכו בכיתה – הראשון, דיון בשאלה האם חופש הביטוי גובר במקרה של צנזורה אשר חלה על סרט פורנוגראפי, והשני – במהלך שיעור שעסק בנושא לשון הרע, במסגרתו נערך דיון בשאלה האם בדיחה על עו"ד מהוה לשון הרע, כאשר זהו לשונה – "מה משותף בין זרע ועו"ד – מתוך מיליון יוצא בן אדם". התובעת טוענת כי האמירות בשיעורים השונים, ובעיקר בשיעור הראשון, וכן גם בהמשך הסמסטר, הנן אמירות מיניות מצדו של הנתבע, המהוות היתייחסות מבזה או משפילה, ואשר יצרו כלפיה סביבה עוינת ומטרידה, וזאת על ידי שימוש בביטויים בעלי אופי מיני.

] "על המעביד לדאוג לכך, כי העובדת תהיה חופשית מהטרדה מינית בעבודה... המעביד חייב לשמור על כבודה של העובדת המועסקת על ידו ולהגן על פרטיותה. חובה זו נובעת מחוזה העבודה בין העובדת למעביד, ומהחובה לבצעו בתום לב; מהזכויות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; מתקנת הציבור ומסעיף 7 לחוק שויון הזדמנויות בעבודה. על מנת למנוע הטרדה מינית בעבודה יש לחנך את המעבידים, כי ביצוע הטרדה מינית או העדר מדיניות למניעת התופעה יביאו להגשת תובענה נגדם ולהטלת פיצוי כספי שיהפוך את העבירה לבלתי כדאית." האמור לעיל אף נובע מפסיקת בתי הדין האיזוריים, אשר קבעו בין היתר, כי על המעסיק "... לנקוט אמצעים סבירים שימנעו מקרים של הטרדה מינית ויצירת אווירה עויינת הפוגעת בכבוד האדם, במקום העבודה. בתוך כך על המעביד לדאוג ליצירת סביבת עבודה המבוססת על ערכי כבוד האדם וחרותו ושויון בין המינים. הטרדה מינית, מתאפיינת ברגישות נושא הפגיעה, רגישות אשר לעיתים עלולה להרתיע את קורבנות ההטרדה המינית מלהביא את דבר הפגיעה בהם לידיעת אחרים ולהתלונן כנגד המטריד. תפקידו של המעביד, כפי שהוטל עליו בסע' 7 לחוק, הוא להביא את נושא ההטרדות המיניות למודעות העובדים ולעודד את נפגעי ההטרדה המינית שלא יחששו מהגשת תלונה כנגד מי שפגע מהם. בעניינינו, למרבה הצער, ניכשלה הנתבעת בתפקיד זה"[footnoteRef:20].

...

לסיכום לסיכום כלל האמור והמפורט לעיל עד כה, אנו קובעים בזאת, כי התובעת לא הוכיחה כי נפלו פגמים בבירור תלונתה על ידי המכללה.

על כן, דין תביעתה של התובעת כנגד המכללה להידחות על כל חלקיה ובהתייחס לכלל הטענות שהעלתה התובעת כנגד המכללה.

לסיכום כלל התביעה בסיכומו של דבר – לאור כלל האמור והמפורט בהרחבה בפסק הדין, דין תביעתה של התובעת, הן כנגד הנתבע והן כנגד המכללה, להידחות על כל חלקיה, ובגין כלל טענותיה של התובעת.

כאשר מקור מוסר לעיתונאי מידע בעל רגישות מיוחדת חלה על העיתונאי חובת זהירות מוגברת שלא לחשוף את זהות המקור ולנקוט אמצעי זהירות למנוע את חשיפתו (גלט-ברקוביץ עליון, פסקה 26).

חוות דעתה של גב' סרגוסטי תומכת בקיומה של פראקטיקה עיתונאית זו. גב' סרגוסטי מציינת בחוות דעתה, שהתנהלות הנתבעים באופן פירסום המסמכים הייתה סבירה ואחראית, תוך שהיא מבקשת לתמוך את היתנהגותם האחראית בכך, שהכתבות עברו את הצנזורה הצבאית למרות שהמסמכים הוכתרו בחותמת "סודי ביותר". העברת מיסמך לאישור הצנזורה אין בה כדי לסבר את האוזן באשר לפרקטיקה הנוהגת ככל שהדבר נוגע למקור.

התובעת העבירה את המסמכים לבלאו תוך נטילת סיכון, אך גם תוך מחשבה שתחול עליה הגנה מלאה כמקור, מתוך הכרות של הפרקטיקה העיתונאית.

דוקא לבלאו יש יתרון משמעותי על התובעת בהקשר זה. גב' סרגוסטי עמדה בהרחבה על מיהותה של התובעת כמקור עתונאי באופן המעלה לשיטתה, שיש לפטור את הנתבעים מאחריות: "ת: ... סליחה אני מבקשת ממך לא לזלזל במקצוע העיתונאי ולא להפוך את הכתב הצבאי לאיזה מין ספירה עליונה שהוא מעל לכל הדברים האחרים, וכל השאר זה איזה טריויאלי שמוצאים אותו ברחוב. לא, עבודה של עתונאי היא קשה באותה מידה גם אם זה כתב לעינייני דתות וגם אם זה כתב צבאי. זה חומרים אחרים, זה רגישויות אחרות, זה אנשים אחרים, זה סוג אחר של חומר, אבל העבודה היא אותה עבודה. הקושי הוא אותו קושי וההישגים הם אותם הישגים. זה שבראש שלך,

...

אולם סבורני, שאין באלו כדי לפטור את הנתבעים מאחריות.

סוף דבר לאור כל האמור נמצא, שנתבעים 1 ו- 2 חבים באחריות כלפי התובעת בעילה הנזיקית והחוזית.

התובענה נגד נתבעים 3 ו- 4, נדחית.

הכרעת דין "מצונזרת" הותרה לפירסום וכן הותרו לפירסום גם קטעים מן העדויות.

נוסחה של עבירת האינוס כפי שהיה בפקודת החוק הפלילי, 1936 היה כדלקמן: "הבועל אשה, שאינה אישתו, נגד רצונה תוך שימוש בכוח או באיימו עליה במוות או בחבלת גוף קשה, או כשהיא בחוסר הכרה או במצב המונע את היתנגדותה, דינו – מאסר ארבע-עשרה שנים". בשנת 1977 כאשר נחקק חוק העונשין, אומץ בסעיף 345 נוסח עבירת האינוס כפי שהיה בפקודת החוק הפלילי (ראו: חוק העונשין, התשל"ז – 1977, ס"ח 224).

על כן, אם הוכח בהתאם לתשתית העובדתית, כפי שהוכח במקרה דנן, כי המעשה המיוחס למערער היוה הן עבירה על סעיף 3(א)(6)(ג) והן עבירה על סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, לא הייתה מניעה להרשעתו בשתיהן גם יחד, ובילבד שלא יוטל אלא עונש אחד כולל בשל המעשה האחד (השוו: ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פ''ד לה(2) 566, 572 (1981); משה שלגי "איסור כפל-האישום" משפטים ג 223 (תשל"א)).

...

כבר נכתב על ידי בית משפט זה, כי יש להעביר להם מסר ברור וחד-משמעי, אשר יקבל ביטוי בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה (ראו ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2009); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.8.2008); ע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2006); ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.1.2002)).

לאחר לבטים רבים ולא קלים, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב במידת העונש שהושת על המערער (בדעת הרוב), מאחר ושוכנענו כי הדבר נעשה בצורה ראויה ושקולה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך התחשבות בכל השיקולים שהועלו גם בפנינו.

סוף דבר התוצאה היא, כי הוחלט פה אחד לדחות את הערעור כולו הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

(נוסח מצונזר) לפנינו כתב אישום המייחס לנאשם את העבירות הבאות: מעשים מגונים במשפחה (ריבוי עבירות), מעשה מגונה בפומבי, סחיטה באיומים (ריבוי עבירות), הדחה בחקירה, תקיפה בנסיבות מחמירות, פגיעה בפרטיות (ריבוי עבירות) והטרדה מינית (ריבוי עבירות).

קיצור הדברים הוא, כי ביחסי הורים וילדיהם הקטינים מצויים הילדים במצב המונע את התנגדותם למעשי מין שעושים בהם הוריהם" (עמ' 864).

...

יחד עם זאת, נחה דעתנו כי הנגיעות הליליות בגופה של הקטינה המתוארות בסעיפים 9(א) ו-9(ב) לכתב האישום אכן בוצעו, הגם שלא בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק, ומשכך יש להרשיע אותו בכל הנוגע לסעיפים אלו, בהיות קטינה בת 14, 15 שנים בעת ההיא, בעבירת מעשים מגונים בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק.

התוצאה לאור כל האמור לעיל, החלטנו פה אחד לזכות את הנאשם מן העבירות הבאות: סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין; הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) ביחד עם סעיף 379 לחוק העונשין; וכן מעשים מגונים במשפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) ביחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין (בריבוי עבירות).

כן החלטנו פה אחד להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: מעשים מגונים במשפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיפים 348(א) ביחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, בגין מעשי הנאשם טרם הגיע הקטינה לגיל 14, למעט אלו המתוארים בסעיף 4 לכתב האישום מעשים מגונים במשפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) ביחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (בריבוי עבירות), בגין מעשי הנאשם טרם הגיעה הקטינה לגיל 16; מעשים מגונים במשפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין (בריבוי עבירות), בגין מעשי הנאשם לאחר שמלאו לקטינה 16 שנה; מעשה מגונה בפומבי, עבירה לפי סעיף 351(ד)לחוק העונשין; הטרדה מינית, עבירה לפי סעיף 3(א)(6)(א) לחוק הטרדה מינית (בריבוי עבירות); פגיעה בפרטיות, עבירה לפי סעיף 5 ביחד עם סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות (בריבוי עבירות).

הדרך הפרשנית שבה יש ללכת מתוארת כך: "בהליך הפרשני המאפיין התחייבויות רצוניות, מתחקה הפרשן אחר כוונת הצדדים, אם כי הכוונה בה מדובר חייבת לקבל ביטוי חצוני. העוולה והעבירה של פירסום לשון הרע אינן מתייחסות אל הפירסום כאמצעי לביטוי דעתו של המפרסם, אלא כפעולה העלולה לגרום נזק לזולת. לפיכך בפרשנות פירסומי לשון הרע לא ייחס בית המשפט חשיבות לשאלה 'מה התכוון המפרסם להביע בפירסום' שהרי מטרת החוק היא למנוע פגיעה בנפגע ופגיעה שכזו עלולה להגרם בין אם הייתה מכוונת ובין אם לאו. מאותה סיבה לא ייחס בית המשפט חשיבות לדרך שבה הובן הפירסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפירסום בפועל על ידי מי שאליו הגיע הפירסום, שכן על פי הפסיקה נועדו העוולה והעבירה למנוע פירסום הפוגע בנפגע בעיני 'אדם סביר' כפי שזה ייתפש על ידי בית המשפט" (שנהר, בעמ' 111-110).

ב'3 - הציוצים של הנתבע נגד מר בני גנץ בימים שסבבו את מועדי הפרסומים בקשר לתובעת להלן יובאו כלשונם הפרסומים שצורפו לנספח 4 לתצהיר התובעת (עמ' 32-23 למוצגי התובעת): בתאריך 20/2/20 הנתבע צייץ מחדש פירסום באנטרנט של עתונאי בשם יואב יצחק, תחת הכותרת "חשיפה: גנץ הסתיר מידע מהשב"כ; הנייד האישי כלל סרטונים מביכים". הנתבע הוסיף הערה משל עצמו: "ועל זה נאמר: נתפס במערומיו ...". בתאריך 21/2/20 הנתבע צייץ מחדש פירסום מאתר "חדשות 13": "פרשת הממד החמשי: נשקלת האפשרות לבקש צו חפוש בניידים של גנץ ואלשיך". הנתבע הוסיף לפירסום את הדברים הבאים: "או אה ..... מקוה בשביל גנץ שהספיק למחוק את הסרטוני סקס ששלח למאהבות שלו ..". בהמשך לכך הנתבע הגיב לעצמו בציוץ נוסף: "(כן יש לו יותר מאחת וגם יותר משתיים!)". בתאריך 21/2/20 הנתבע בחר לצייץ מחדש ציוץ של גברת בשם נעמי אואנונו בזו הלשון: "מה שאני לא מצליחה להבין, מדוע ואיך היה לגנץ האומץ לצלם את עצמו מאונן ולשלוח לחברה באמצע המילחמה, והוא הרמטכל קיבינימאט, איפה הביטחון שדה ? פשוט לא יאומן". בתאריך 23/2/20 הנתבע צייץ מחדש ציוץ של עתונאי בשם אלי ציפורי תחת הכותרת: "בני גנץ - אתה מופקר מוסרית וגם סחיט". תוכן הציוץ מייחס למר גנץ הפקרות מוסרית, שלא ניתן לפרטה "בגלל הצנזורה". לדברי המחבר "זה מסתובב אמנם ברשת (רשת של אמת בנגוד לרשת השקרים של התשקורת) והמסקנה היא לא רק שבני גנץ סחיט על ידי האיראנים ומי יודע עוד כמה אירגוני ביון אלא גם מופקר מוסרית". הנתבע הוסיף לשיתוף את דבריו שלו: "וואו! לפי מה שהעיתונאי אלי ציפורי כותב כאן, הסרטוני סקס שגנץ שלח למאהבות שלו היו כנראה בזמן 'צוק איתן', כאשר היה רמטכל! בזמן שכולנו בכינו כל יום על הלוויות של חיילים שנהרגו בעזה, הרמטכל גנץ היה עסוק בדברים אחרים!" בתאריך 23/2/20 הנתבע צייץ מחדש תגובה של אדם בשם נתנאל גלסנר לאותו פירסום של אלי ציפורי, בזו הלשון: "שתדע כל אם עברייה בשעה שבנך לחם בעזה לפי ציפורי, הרמטכל היה עסוק בסרטוני סקס !!! בושה !!!". בתאריך 23/2/20 בשעה 17:31, הנתבע כתב "אלי ציפורי על פרשת הסרטונים האינטימיים של בני גנץ" וצרף קישור המוליך אל אותו פירסום.

מכל מקום, התובעת טענה כי פרסומיו של הנתבע מהוים הטרדה מינית, לפי הוראותיו של סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998, הקובע כי הטרדה מינית היא גם "היתייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית". התובעת דרשה פיצוי על בסיס הוראת סעיף 6 לחוק, הקובע כי הטרדה מינית היא עוולה אזרחית, שבגינה בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך של 120,000 ₪.

...

התובעת אמנם התבטאה ברשתות החברותיות בעניינים פוליטיים, התנדבה במפלגת "כחול לבן" והתראיינה לתקשורת לאחר שני הפרסומים, ואולם איני מקבל את טענת הנתבע שהפרסומים הועילו לה והתקבלו אצלה בברכה.

לאחר ששקלתי את מגוון השיקולים הבאים בחשבון, אני קובע כי על הנתבע לפצות את התובעת בפיצוי בסך כולל של 130,000 ₪, דהיינו סך של 65,000 ₪ בגינו של כל פרסום.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 130,000 ₪.