האם פסקי חוץ נגד הרפובליקה האיסלמית של אירן ניתנים לאכיפה בישראל

רקע עובדתי ביום 29.8.2010 העביר משרד החוץ לידי המשיב בקשה מאת ממשלת בוסניה הרצגובינה להסגיר לידיה את העורר לצורך העמדתו לדין בבית המשפט לפשעי מילחמה בסרייבו, זאת בגין מעורבותו הלכאורית של העורר בפשע השמדת עם, במסגרת מעשי טבח שבוצעו באזור העיירה סרברניצה בשנת 1995 במהלך המילחמה שהתנהלה אז באותו אזור.

החלטת בית המשפט המחוזי בהחלטה צויין כי האירועים שהיוו את הרקע לבקשה הן פעולות שביצע הצבא הבוסנו-סרבי של רפובליקת סרפסקה המכונה ה-VRS (להלן: VRS) נגד האוכלוסייה המוסלמית-בוסנית באזור סרברניצה בשנת 1995, אשר נועדו לטענת המבקשת להשמדת האוכלוסייה האמורה.

אולם, באי כוחו חלקו על כך והעלו את הטענות הבאות: ראשית, נטען כי המבחן הרלוואנטי של ראיות לכאורה במסגרת בקשת הסגרה מתייחס לסבירות הגשת כתב אישום נגד המבוקש אילו היה מיתנהל נגדו הליך פלילי בישראל, ולכן על בית המשפט לבדוק אם אכן קיימת תשתית מספיקה בראיות שהוגשו להגשת כתב אישום.

בנוסף, פסקי הדין של ה- ICTYבהם נקבע כי המעשים האמורים עומדים בקריטריונים של עבירת השמדת עם מצביעים על כך שקיימת לפחות אפשרות סבירה שגם בתי המשפט בישראל יוכלו להסיק כי במעשים שבוצעו אכן היתקיימו מרכיביה של עבירת השמדת עם. בית המשפט המחוזי קבע כי די בכך כדי להסיק שבראיות לכאורה המונחות לפניו קיים בסיס לאישום העורר בהשמדת עם, גם אם היה מסיק כי אין בפניו ראיות מוצקות לגבי מרכיב הכוונה למעשים שביצע.

לעניין זה יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 725/09 הנ"ל בפיסקה 18: "מסגרת השיקולים הרלבאנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המיתמקדת בחשש להמלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שבוש אחר בניהול המשפט( גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת היתחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להמלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האנטרס הצבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופיה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו". ומן הכלל אל הפרט.

גם אם אקבל את טענת בא כוח העורר כי הסיכוי להישנות המעשים בהם מואשם העורר על ידו הנו נמוך ביותר, כאשר לוקחים בחשבון מנגד את החשש הבלתי מבוטל להימלטותו מן הדין, את הצורך בעמידת מדינת ישראל בהתחייבויותיה על פי הדין הבנלאומי כלפי המדינה המבקשת ואת מחויבותה של מדינת ישראל לעשות ככל שביכולתה על מנת למנוע פשעי רצח עם ולדאוג כי ימוצה הדין עם המבצעים עבירות מסוג זה – איני סבור כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר.

...

לטענת באי כוח העורר, אם לא הוכחה כוונה ספציפית להשמדת עם, שהינה העבירה היחידה בגינה מבוקשת ההסגרה, ניתן להסיק באותה מידה כי העורר התכוון "רק" למלא פקודה בלתי חוקית בעליל או שהתכוון לרצח ללא השמדת עם. מנגד, טען המשיב כי חומר הראיות מוביל למסקנה כי הייתה כוונה ברורה להשמדת עם ומכל מקום עבירות הרצח אשר לגביהן הוגשו ראיות למכביר מצדיקות כשלעצמן את המעצר וההסגרה.

עוד נטען כי אין ללמוד מעניין פרצוב לענייננו, שכן פרצוב ביצע מעשה אחד שלא ניתן להשוותו לרצח עם. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי, בחומר הראיות ובטענות הצדדים שהועלו בדיון שנערך לפני הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

לאחר עיון בחומר הראיות שלפני סבורני כי קיימות במקרה דנן די ראיות לכאורה, אשר יש בהן כדי להצדיק לכל הפחות את בירור האישומים המיוחסים לעורר על ידי המדינה המבקשת.

משכך, נדחה הערר.

במסגרת הסכם זה, טען התובע, הוא פעל להשגת ראיות שתאפשרנה ותקלנה על מישפחת וקסמן, או מי מהם, להגיש תובענה אזרחית בארצות הברית כנגד ממשלת הרפובליקה האסלאמית של איראן.

התובענה הוגשה, כך נטען, בשל מעורבות בחטיפתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל. עוד נטען, וככל שניתן להבין זאת, ולאחר קבלת פסק הדין בארצות הברית, סייע התובע למשפחת וקסמן בהשגת ראיות שתקשורנה בין תאגיד אחד בקנדה ובין תאגיד אחר, ובאופן זה לאכוף בקנדה את פסק הדין שניתן.

טענה זו, נטען, מבוססת על ההנחה, כי שירות שהוענק מחוץ לישראל, אך התמורה משולמת עבורו בישראל, ייהנה מפטור או הנחה אחרת במסך ערך המוסף.

...

סיכום ומסקנות בשים לב לעובדה, כי כתב תביעת התובע כולל סעדים וטענות שלובים, אני מורה על התובע לנהוג כך: (1) עד יום 20.1.2020 יודיע התובע האם הוא עומד על טענותיו כנגד המדינה.

בהינתן תוצאה זו, לא ראיתי להיעתר לבקשת התובע לזימון עדים לדיון בבקשה, הן בשל העובדה כי הדבר אינו נדרש, והן בשלב העובדה כי קיים ספק לגבי רלוונטיות עדותם לסוגיית הפטור מאגרה.

עם זאת, כפי שציינתי בראשית החלטתי זו, התנהלות התובע בתובענה זו אינה מן המשופרות, וראוי שהתובע ינקוט בלשון נקיה ובדרך ארץ בניהול עניינו המשפטי.

הרקע וההליכים המבקשים אוחזים בפסקי דין על סך מיליוני דולרים שניתנו לטובתם בארצות הברית נגד הרפובליקה האיסלמית של איראן וגופים שונים בה (להלן: איראן), בין היתר מאחר שהם ניפצעו ושכלו את יקיריהם בפיגועי טירור שמומנו ונתמכו על ידי איראן.

בעניינינו עלול להווצר תקדים בעייתי במישור יחסי החוץ של המדינה ומשרד החוץ עלול "למצוא עצמו מחויב למדיניות שהיא מנוגדת לעמדתו המקצועית ושלהערכתו עלולה לסבך את מדינת ישראל במישור הבנלאומי ואולי אף לחשוף אותה להתדיינות משפטית מצד מדינות אויב". באשר לטענת המשיבים לפיה קבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה תביא לחסימת יכולתם לאכוף בישראל את פסקי הדין האמריקאיים תוך פגיעה בזכות הגישה לערכאות ובזכות הקניין שלהם קבעה הנשיאה ביניש כי באיזון בין עניינם האישי של המשיבים לבין השמירה על יחסי החוץ של המדינה וההגנה על האנטרס הצבורי משקלו של האנטרס הצבורי מכריע את הכף.

לטענת המבקשים לפסק הדין השלכה לא רק על עניינם אלא גם על מקרים עתידיים ולמעשה הוא מעניק חסינות גורפת מפני הליכים אזרחיים דוקא למדינות העויינות ביותר את ישראל מבלי שלשון תקנה 494 מחייבת מסקנה זו. היוצא מפסק הדין הוא שמשרד החוץ יכול להמנע כליל מהמצאה וכך מרוקנת התקנה מתוכן ככל שמדובר במדינות אוייב ומדינות עויינות אחרות.

...

ואולם, פסק הדין קבע בהקשר זה כי פעולת משרד החוץ "עניינה בראש וראשונה האינטרס הציבורי הישראלי, ואין עניינה בהגנת האינטרסים של המדינה הזרה. זהו המוקד וזה העיקר". הנשיאה ביניש הוסיפה כי "היחסים הדיפלומטיים והערוצים בהם פועל משרד החוץ מול מדינות העולם הם עניינים המסורים במובהק לסמכות הממשלה" וכי המצאה שלא כפי שיקול דעתו המקצועי של משרד החוץ להערכתו "עלולה לסבך את מדינת ישראל במישור הבינלאומי". בית המשפט גם קיבל את עמדת משרד החוץ "שבידיו המומחיות והידע המקצועי בנושאים אלה, הקובעת כי להמצאת כתבי בי-דין למדינות אויב, שלא על-פי הערוצים הדיפלומטיים בהם נוקט המשרד ברגיל, עלולות להיות השלכות על יחסי החוץ של ישראל, על מעמדה של המדינה ועל מידת חשיפתה להליכים דומים מקבילים". בית המשפט לא התעלם מהפגיעה במבקשים אך הגיע למסקנה כי משקלו של האינטרס הציבורי מכריע את הכף.

ובנוסף לכל זאת: יש לזכור כי פסק הדין ניתן פה אחד וגם בכך חיזוק למסקנה כי אין מקום לדיון נוסף (ראו: דנ"א 3420/12 בלגד נכסים בע"מ נ' נציגות הבית המשותף ברחוב נורית 19א' חיפה, פסקה 9 (טרם פורסם, 3.6.2012); דנ"א 9416/11 עיזבון ראבי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פסקה 6 (טרם פורסם, 31.5.2012)).

הבקשה נדחית.

]הנשיאה ד' ביניש: בבקשת רשות העירעור שלפנינו מבקש היועץ המשפטי לממשלה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) מיום 4.12.2008 בבש"א 7333/04 ALAN B STEEN ואח' נ' הרפובליקה האיסלמית של אירן ואח', בה הורה למשרד החוץ להמציא לאיראן בקשות לאכיפת פסקי חוץ שניתנו נגדה בארצות הברית.

לטענתם, יש בקבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה משום שלילת אפשרות אכיפת פסקי החוץ שניתנו לטובתם בישראל, באופן הפוגע בקניינם ובזכותם לפנות לערכאות.

...

אף מקובלת עלינו עמדת משרד החוץ, כמי שבידיו המומחיות והידע המקצועי בנושאים אלה, הקובעת כי להמצאת כתבי בי-דין למדינות אויב, שלא על-פי הערוצים הדיפלומטיים בהם נוקט המשרד ברגיל, עלולות להיות השלכות על יחסי החוץ של ישראל, על מעמדה של המדינה ועל מידת חשיפתה להליכים דומים מקבילים (לעניין המשקל הראוי שיש ליתן לפרשנות הרשות המבצעת את הדין, ראו: ברק – פרשנות החקיקה, עמודים 801-800).

על-כן, בהציבנו זה מול זה – את היקף הפגיעה המצומצם יחסית בזכויות המשיבים מזה, ואת האינטרס הציבורי כפי שעמד עליו משרד החוץ מזה, סבורים אנו כי הפגיעה בזכויות המשיבים אינה חורגת ממתחם הסבירות הביצועי בו רשאי משרד החוץ לפעול על-פי תקנה 494 לתקנות סד"א. פרשנות תקנה 494 לתקנות סד"א בראי המשפט המשווה הצדדים הרבו בכתיבתם אודות ההסדרים המקבילים לתקנה 494 לתקנות סד"א בדין הזר.

סוף דבר בהתחשב בכל האמור, ולאחר שעמדנו על פרשנותה של תקנה 494 לתקנות סד"א, מצאנו כי דין הערעור שלפנינו להתקבל במובן זה שהכרעת בית משפט קמא – לפיה "תקנה 494 לא מוגבלת למצבים בהם מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין המדינה הזרה, כך שעל משרד החוץ להמציא את המסמכים בכל דרך האפשרית על-פי תקנות סדר הדין האזרחי" – אינה יכולה לעמוד עוד.

תביעתם היא להכריז על פסק-הדין כפסק אכיף, אך מאחר וידוע כבר כי היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לכך הוגשה התביעה כנגד המדינה תחילה ובה מתבקש בית-המשפט להכריז כי פסק-הדין הוא אכיף וניתן לבצע את ההמצאה גם שלא דרך משרד החוץ.

(ה) בד בבד עם התביעה החדשה הוגשה בקשה לאיחוד הדיון בה עם ה"פ 1006/04 שטרן נ' הרפובליקה האיסלמית של איראן.

למיטב הבנתי, היועץ המשפטי סבור כי עצם הגשת תביעה שכזו – אכיפת פסק חוץ כנגד מדינה זרה שעמה אין לישראל יחסים דיפלומטיים וההמצאה לידיה אמורה להיעשות שלא בדרכים המקובלות – היא עניין בעל חשיבות ציבורית ובעל השלכות בינלאומיות.

...

מסקנתי היא איפוא שהתערבות היועץ המשפטי לממשלה היא כדין.

מאחר שהסמכות המקומית של בית-המשפט הזה בתובענה בה"פ 1006/04 מושתתת על כך שאיראן והחיזבאללה מקיימות "עסק" במחוז הצפוני של מדינת ישראל ומאחר וטענה זו נדחתה, המסקנה היא שאין לבית-המשפט הזה סמכות לדון בתובענה.

כיוון שכך, חלה תקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי תובענה שאין מקום שיפוט המתאים לה לפי התקנות או לפי כל דין אחר תוגש לבית-המשפט בירושלים שבסמכותו העניינית לדון בה. משקבעתי כי אין לבית-משפט זה סמכות מקומית ויש בית-משפט אחר המוסמך לדון בתובענה, איני רשאי לדחותה, אלא להעביר העניין לבית-משפט מוסמך – הוא בית-המשפט המחוזי בירושלים, וזאת מכוח תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני מורה.