האם עורך דין שעבד בתקופת השעיה ייענש

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב סע"ש 9717-05-20 10 נובמבר 2020 לפני: סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק נציג ציבור (עובדים) מר ברוך הראל נציג ציבור (מעסיקים) מר אהרון אזון התובע אילון פריד ע"י ב"כ: עו"ד אשר דרך הנתבעים 1. נוי תפאורות בע"מ 2. סוקוניק ושות' בע"מ 3. אבי סוקניק ע"י ב"כ עו"ד אלעד אור פסק דין חלקי

תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן: "התקנות"), קובעות מפורשות כי על התובע לכלול בכתב התביעה, בין היתר, את "העובדות המהוות עילת התובענה, ואימתי נולדה". דהיינו על התובע לתאר את העובדות הבסיסיות המהוות את עילת התביעה כאשר לא די בכותרות גרידא אלא דרוש כי כתב התביעה יכלול את הפרוט הממצה והענייני של עילות התביעה על מנת שהצד שכנגד יוכל להיתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדו (בר"ע (ארצי) 23334-12-12 סינרון מדיקל בע"מ – דני גור אריה (ניתן ביום 22.1.2015).

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפרעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי היתקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)".

לאור האמור לעיל , עלינו לבחון האם בהתאם להוראות החוק יש לייחס לנתבע את חובותיה הנטענים של הנתבעת 1 כלפי התובע, והאם עולה הדבר בנסיבות מקרה זה עם קביעת ההלכה הפסוקה בסוגיה זו. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעיניין וגיה – גלידות הבירה (דב"ע (ארצי) נג/3-205 [פורסם בנבו] פד"ע כז' 345, 350) נקבע לעניין זה כהאי לישנא: "הכלל הוא כי חברה הנה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת – יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להיתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית – בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפרוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה".

בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ADMARIAM GAVR NEGOUSE [פורסם בנבו] (2016) קבע בית הדין הארצי לעבודה כי לא היה מקום להרים את מסך ההיתאגדות, חרף התמונה המדאיגה שהתגלתה בנוגע לאופן בו העסיקה המערערת/החברה את העובד/המשיב, בין היתר, בשל אי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות ובהנפקת תלושי שכר פקטביים.

...

מאחר שלא נעשה הדבר וכתב התביעה אינו כולל פירוט זה התוצאה היא כי הדין עם הנתבע.

יישום הדין החל וההלכה הפסוקה על נסיבות מקרה זה, מוביל למסקנה על פיה התובע כשל מלפרט בכתב התביעה את העובדות המקימות יריבות אישית בינו ובין הנתבע ואף לא פורטה כל תשתית ראייתית ולו לכאורה, על פיה ככל שיתנהל ההליך ניתן יהיה לקבוע כי התקיים תנאי מבין התנאים הנדרשים להרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע בחובות הנתבעת 1.

סוף דבר לאור כל המקובץ , ולאחר שנתנו דעתנו לעובדה כי הסעד המבוקש הינו סעד חריג, באנו לכלל מסקנה כי בנסיבות מקרה זה משעה שהטענות ליריבות בין התובע ובין הנתבע וכן הטענות להרמת מסך ההתאגדות לא הועלו בכתב התביעה ומהווים הרחבת חזית אסורה כפי שפורט לעיל, דין הבקשה להתקבל.

לאחר סיום הטיעון בעל פה בפניי, בישיבת בית משפט מיום 19.7.16, הגישה ב"כ המערער, עו"ד קלמפרר-מרצקי לבית משפט זה, פסק דין של בית הדין הארצי של לישכת עורכי הדין, העוסק אף הוא במערער שבפניי (בד"א 15/16 באבא מאזן נ' לישכת עורכי הדין בישראל – ועדת האתיקה, מיום 13.10.16, בהרכב הדיינים: עו"ד שמואל פז, אב"ד; עו"ד אבידן רומנוב, חב"ד; עו"ד אורי וינברג, חב"ד), ואשר בו נקבע כי אין להפעיל שני עונשי השעיה על תנאי שנגזרו על המערער, בגין עבירות של אי השבת כספים למתלונן במסגרת עסקת חילופי מקרקעין, שהיא עבירה של אי כיבוד פסק דין אזרחי שניתן נגד המערער בגין אי השבת כספים הללו, ועבירה של אי קיום הוראות בית דין לעבודה (בד"מ 129/04 ו-131/05), כאשר העבירה בה הורשע הייתה היתחזות לעורך דין בתקופת ההשעיה, עבירה לפי סעיף 97 לחוק הלישכה.

הסברתי כי שתי העבירות השניות – לאחר שלב עריכת הסכם הכזב – דהיינו: הגשת הצהרות לא נכונות למס שבח והטעיית בית המשפט – הן עבירות משמעותיות שפוגעות באמון הציבור בעורכי הדין, וענישה נמוכה ביחס לעבירות אלה תהווה מסר כאילו הדבר אינו חמור כל כך. לטעמי, דוקא העונש שהטיל בית הדין המשמעתי המחוזי (40 חודשי השעיה) – ולטעמי ראוי היה אפילו לתת עונש חמור יותר – הוא זה שמשקף את המסר הן לציבור עורכי הדין והן לרשויות השילטון (מס שבח ובתי המשפט) כי ימשיכו להאמין לעורכי הדין ומי שבוגד באמון האמור ייענש בחומרה.

...

מאחר שהמחלוקות בתיק זה אינן מעטות, והחומר העובדתי והמשפטי אף הוא אינו פשוט, אין מנוס מלהקדיש את הפרקים הראשונים לרקע ולסקירת ההליכים שהביאו לאותן הכרעות של בית הדין המשמעתי הארצי, שעליהן ערערו שני הצדדים, הכול כפי שיפורט להלן.

אשר לפרשת רכישת המדפסת (ב"פ 97/13, בד"א 126/15, 1/16), שבו בעקבות הפעלת השעיה על תנאי שניתנה בתיק קודם, העונש שהוטל בבית הדין הארצי היה 18 חודשי השעיה מתוכם תשעה חודשים במצטבר ותשעה חודשים בחופף, אני מורה בזה כדלקמן: ערעור הלשכה עמל"ע 32563-05-16 – התקבל.

התוצאה היא כי בפרשה זו המערער יושעה לתקופה של 18 חודשים, במצטבר לכל תקופה אחרת שהוטלה עליו.

אני מחייב את המערער לשאת בהוצאות הלשכה ביחס לארבעת הערעורים בסך כולל של 20,000 ₪ (5,000 ₪ לכל תיק).

ביום 6.10.18 היתקשר המערער לבעלת המפעל, הציג עצמו בכזב כעורך הדין אשר מייצג אותו ובקש ממנה שתחזור בה מתלונה שהגישה נגדו, ובמהלך השיחה אף אמר לה כי הוא מכיר את בן זוגה לשעבר.

לחלופין נטען, כי במידה שהעונש לא ירוצה בעבודות שירות, משך המאסר שנקבע הוא ארוך ואינו עומד בהלימה להפרות ולעוצמתן כאשר עיקרן הוא העידר שמירת קשר ומדובר בענישה לא מידתית.

ועוד – לעניין האנטרס הצבורי – אין לקבל מצב שבו המערער כל הזמן ביצע עבירות מירמה ואחרות ולבסוף לא ייענש.

...

לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, הואיל ולא נפלה כל טעות מהותית בגזר הדין.

לפיכך, בנסיבות דנן, העונשים שקבע בית משפט קמא מקובלים עלינו ולא מצאנו מקום להתערב בהם.

אשר-על כן, הערעור נדחה.

לטענתה, היא פירסמה פוסט ברשת "פייסבוק" בו התובע אינו המושא והוא לא הוזכר בו. הנתבעת טענה שהתובע נהג בחוסר תום לב מובהק עת שיצר העימות המילולי במודעות מתוך רצון לתבוע "100,000 ₪ ללא הוכחת נזק" בגין לשון הרע, ומתוך רצון ציני ללכוד קורבנות פוטנציאליים.

בתגובה להערותיו של התובע, כפי שצוין לעיל, כתבה הנתבעת: "אתה מגן עליו בצורה כזאת שזה חשוד ומעורר מחשבה אולי גם אתה כזה. ולמה שהוא עד אין חשיבות כל כך. היועץ המשפטי טען שהוא מושעה ואסור לו לעסוק בעבודה ציבורית... ואתה כעורך דין נראה לך תקין שביבי מעסיק אותו?..." הרישא של ביטוי זה עולה לכאורה להגדרת "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.

הרשת החברתית הנה פלאטפורמה לחופש ביטוי ולחופש להביע דיעה לכן "מניף ידו – לא יינקה, אך האומר אשר על ליבו, אפילו ליבו גס – לא במהרה ייענש." (ראה שם בפרשת בן גביר).

...

בהמשך לתגובות, כתבה הנתבעת: "נתן אשל שמואשם בהטרדה מינית ונאסר עליו לעבוד בעבודה ציבורית. וביבי מעסיק אותו ככותב מסרים." בנקודה זו, התערב התובע והגיב: "אשל הוא לא עבריין מין מורשע. זאת לשון הרע, ואם תמשיכי עם חוסר הזהירות שלך, הדבר יעלה לך בתביעת לשון הרע .קבלי עצה ידידותית, ואל תגני על השקרים שלך כאן באמצעות הפצת לשון הרבע זדונית. חבל. 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק." (ראה נספח 2 , כולל 2 עמודים).

לדידו, הנתבעת טענה שהתובע עבריין מין מורשע וכזה שביצע הטרדה מינית לכאורה.

לא מצאתי בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בחילופי הדברים , ראה נספח 2, שמדובר בהתנהלות קנטרנית מצדו של התובע.

סוף דבר בשים לב לכל האמור לעיל, מורה על דחיית התובענה.