האם נכשלה הבדיקה של טענת האליבי

בכל הנוגע לשתי העדות, מוסיף ומציין המבקש, כי המשיבה כשלה בכך שלא בחנה כראוי את גרסאות העדות, עוד בטרם הגשת כתב-האישום, זאת לנוכח הסתירות המהותיות (הן בין הגרסאות עצמן והן ביחס לראיות אחרות), והראיות שהיו בדבר לחצים קשים ופסולים שהופעלו על-ידי החוקרים כלפי העדות במסגרת חקירתן – אמצעים פסולים שהתלונות בעיניינם היו מתועדות בתיק החקירה, אך לא הועברו על-ידי החוקרים או הפרקליטות לבדיקת מח"ש. המבקש מוסיף וטוען, כי הייתה חובה על המשיבה לבחון את הראיות המרכזיות – הן ביחס להתוודותו בפני הסוכן והן ביחס להודעותיהן של שתי העדות, עוד לפני הגשת כתב-האישום, וכי בחינה כזאת מובילה למסקנה שמלכתחילה מדובר בראיות דלות, בעלות משקל אפסי, כפי שנקבע בהכרעת-הדין.

בהקשר זה מנה המבקש את הנסיבות שצוינו בהכרעת-הדין בעיניין הפגמים בהפעלת הסוכן; הפעלת לחץ בלתי סביר ופסול על שתי העדות כדי שיפלילו את המבקש; העמדת המבקש לדין בגין עבירות שביצע יחד עם הסוכן ובשידולו – אשר נמחקו על-ידי בית-המשפט מכתב-האישום בשלב מוקדם; וכן מחדלי חקירה, ובכללם אי-בדיקת טענת אליבי, העדר תעוד מלא של פעולות החקירה ואובדן חומר חקירה רב ומשמעותי.

...

בכל הנוגע לשתי העדות, מוסיף ומציין המבקש, כי המשיבה כשלה בכך שלא בחנה כראוי את גרסאות העדות, עוד בטרם הגשת כתב-האישום, זאת לנוכח הסתירות המהותיות (הן בין הגרסאות עצמן והן ביחס לראיות אחרות), והראיות שהיו בדבר לחצים קשים ופסולים שהופעלו על-ידי החוקרים כלפי העדות במסגרת חקירתן – אמצעים פסולים שהתלונות בעניינם היו מתועדות בתיק החקירה, אך לא הועברו על-ידי החוקרים או הפרקליטות לבדיקת מח"ש. המבקש מוסיף וטוען, כי הייתה חובה על המשיבה לבחון את הראיות המרכזיות – הן ביחס להתוודותו בפני הסוכן והן ביחס להודעותיהן של שתי העדות, עוד לפני הגשת כתב-האישום, וכי בחינה כזאת מובילה למסקנה שמלכתחילה מדובר בראיות דלות, בעלות משקל אפסי, כפי שנקבע בהכרעת-הדין.

לטענת המבקש – היעדר בחינה אובייקטיבית על-ידי המאשימה בטרם הגשת כתב-האישום, של מארג הראיות, אל מול התעלמות מוחלטת משיטות החקירה הקיצוניות, החריגות והפסולות ששימשו לגבייתן – מובילה למסקנה שלפיה לא היה יסוד לאישומו של המבקש ולא היה מקום, אפוא, להעמידו לדין; כאשר מסקנה זו מתחזקת נוכח מחדלי החקירה הרבים והמשמעותיים בתיק, ובכללם אי-חקירת טענת ה"אליבי".

יש לבחון, בין-השאר, האם על-סמך התשתית הראייתית שהייתה מונחת לפני התביעה עובר להגשת האישום, "היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב-אישום", וכי קיים "סיכוי סביר להרשעה" (ע"פ 5097/10 בעניין בוגנים, לעיל, בפִסקה 18; וכן ראו: ע"פ 4466/98 בעניין דבש, לעיל, בעמ' 89).

כן צוין, כי "המשיבה רואה חשיבות בהפנמת הכרעת הדין והערות בית-המשפט הנכבד הכלולות בו, ופועלת לשם כך"; אך מעבר לאמור, לא דווח כי יצא מסמך כלשהו בכתב, בין על-ידי הפרקליטות ובין על-ידי המשטרה, הן לשם הפקת לקחים, והן לצורך הנחיית הגורמים המתאימים, ובעיקר במשטרה, למניעת תקלות, חלקן חמורות, כמו אלו שנתגלו בחקירת תיק זה. סבורים אנו, כי בענייננו יש מקום לחייב את אוצר המדינה בתשלום פיצויים למבקש ולוּ מכוח העילה השנייה שבסעיף 80 לחוק, בשל הצטברותן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת – הן נסיבות הנוגעות לחקירה והן נסיבות אישיות.

עוד נטען למחדלי חקירה דוגמאת אי ביצוע עימותים עם העדים השונים על אף נכונותו של המשיב; אי בדיקת טענות אליבי שהעלה המשיב ביחס לחלק מהאישומים; אי נקיבה במועדים מדויקים באופן שאינו מאפשר למשיב להיתגונן בצורה ראויה.

במועד הדיון שהתקיים בפניי נשמעו מספר מפקחים אשר חלק מהם הביע אי אמון מוחלט בכך שהמשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו. הגם שאך טבעי כי גורמי מישפחה וחברים יחושו זאת הרי שבית המשפט נידרש למתוח מעין קו המבחין בין אמונה סובייקטיבית טבעית ובין עמדה שעלולה להביא את המפקח או המפקחת המוצעים להיכשל במשימת הפיקוח וזאת למיטב היתרשמותו ושיפוטו של המותב היושב בדין על בסיס דיון כה קצר ולעיתים תוך העזרות בשירות המבחן.

...

אשר על כן אני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים: 1.

<#5#> החלטה על מנת לאפשר לערכאת הערעור לבחון החלטתי, אני מורה על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 3.3.16 שעה 13.00.

בנסיבות אלה המנעות ההגנה מהבאת ראיות בתמיכה לגרסתה והמנעותה מעימות עדי התביעה עם גירסת הנאשמת 1, פועלת לחובת הנאשמת 1 באשר לאמינותה ולאמינות גרסתה, כפי שנקבע זה מכבר בפסיקת ביהמ"ש העליון: "דוקא העובדה שב"כ התובע לא טרח להציגן בפני עו"ד סמוראי כדי שיאשרן או יכחישן ולא עימתו עמן בחקירה נגדית, מעידה על חולשת טענתה של התובעת בניסיון להיתחמק מקבלת עדות ברורה לטענותיה אלה מצד אדם נוסף שנכח במקום, כדי לתמוך עדותה בראיה נוספת והדבר פועל לחובת התובעת". וכן: "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בע"ד בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהשג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנימנע מהצגתה.

בנסיבות אלה, גם ללא צורך בבדיקת יומנה, תמוה הכיצד לא עלה בדעתה לטעון מיד וללא כל בדיקה, את טענת האליבי הכללית – לפיה בשעה זו היא אינה נימצאת בחוץ, לא כן שכן משהעלתה בתשובתה לכתב האישום טענת אליבי רק לגבי אישום 2.

לדבריו: "שמה מירב, היא שחרחורת, בינונית לא גבוהה, לא שמנה ולא רזה, אני מעריך את גילה בת 35-36 שנה". כן העיד האשם כי ראה את מירב "מספר פעמים עובדת בקרקע, באדמה הזו... שהסולם יורד לקרקע הזאת, שהצינור בקרקע הזאת ושהוא שבור" (שם עמ' 145 ש' 31-33) והבהיר כי מעשיה נועדו כדי לזכות בקרקע כשלה, והוא ראה אותה "עובדת בקרקע כאילו היא שלה" (שם עמ' 146 ש' 18).

...

לאור האמור לעיל, מאחר והנאשמת 2 לא הרימה את הנטל להוכחת טענת האליבי הכבושה שלה, כשמנגד לאור עדותה דווקא, סביר כי בשעה 16:00 היא אכן היתה במקום, ונוכח עדויות עדי התביעה התומכות בגירסת המאשימה, כי הנאשמת 2, שזוהתה על ידם, ידתה אבנים לעבר המתלונן, אני קובעת כי הנאשמת 2 ביצעה עבירת נסיוון לחבלה בנסיבות מחמירות.

בהעדר הוכחה לטענת האליבי של נאשמת 2, ולאור הימנעותה להעלותה בהזדמנות הראשונה, דהיינו בחקירתה במשטרה, או לכל הפחות מיד לאחר שביררה זאת ביומנה, אין בידי לקבל את הסבריה לכבישת טענת האליבי עד למועדי הדיון המאוחרים בביהמ"ש, בשל חוסר אמונה במשטרה, שכן מדובר בטענת אליבי, שיש להעלותה בהזדמנות הראשונה, כמו"כ, לא ברור כיצד יכולה המשטרה לשבש את רישומי נוכחות הנאשמת בהשתלמות במכללת אפרתא פרטי נוכחותה באישור בכתב משם, והנאשמת אפילו לא טרחה לזמן, ולו לישיבת ההוכחות, את העד שנטען כי ערך את האישור בדיעבד לאחר 4 שנים, כדי להוכיח טענתה כדין בביהמ"ש. משכך, מדובר בטענת אליבי כבושה, ללא הסבר לכבישתה, שנטענה בעלמא, ולא הוכחה, כשהנאשמת 2 לא הרימה את הנטלים המוטלים עליה, הן באשר להעלאתה בהזדמנות הראשונה והן באשר להוכחתה.

אשר על כן, לאחר שהתביעה הוכיחה את עובדות כתב האישום באישום 2 מעבר לספק סביר לרבות חזקת המתלונן כדין בחלקה 63 כולה, אני מרשיעה את הנאשמת 2 בעבירת הסגת גבול.

כאמור, נקודה נוספת אשר עלתה בטיעוניה של הסניגורית נוגעת לכך, כי המישטרה כשלה בכך שלא בדקה את האליבי לו טען החשוד ומיהרה לעוצרו ללא סיבה.

...

לאחר שעיינתי כיום בחומר המודיעיני, השתכנעתי, כי אכן במועד הדיון שבפניי היה קיים כנגד המבקש חשד סביר לביצוע עבירה של ירי מנשק חם באזור מגורים , אם כי עניין זה כאמור לא הובא בפני בית המשפט כראוי.

יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, מצאתי לציין כי השוני המהותי שקיים בין האמור בבקשה, לפיה שהה המבקש יממה שלמה בבית המעצר, לבין העובדה כי שהה כ- 6 שעות במעצר עד לשחרורו בבית המשפט, כדי להוביל גם כן למסקנה כי קהתה מאוד מידת הפגיעה בחירותו ובעניינו.

ייתכן אמנם, כי בסופו של יום, היתה המשטרה מאמתת את טענת האליבי של המבקש ואולם, מאחר ועניין זה לא נדרש שכן, בטרם נבדק עניין זה הגיעה המשטרה למסקנה כי אין די ראיות המספיקות להעמדת המבקש לדין, הרי שאין המדובר בהתנהגות שרירותית או לא מקצועית מצידה של המשטרה.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

לדבריו – אף כי טען מהרגע הראשון כי הוא אוחז ברישיון נהיגה ונוהג כדין היחידה החוקרת לא בדקה את "טענת האליבי". בתיק החקירה לא היו כלל תע"צים, עובדה המעידה על רשלנות גבוהה בהגשת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח.

הנאשם טען כי הגשת כתב אישום נגד אדם על ידי הרשות צריכה להעשות לאחר בדיקה ראויה של הראיות הן לפני והן אחרי הגשת כתב האישום וכי בעיניין זה כשלה המאשימה כשל כפול.

בעניינינו, מוצאת אני כי הנאשם לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו להוכחת הטענה של העידר יסוד להאשמה.

...

אינני מקבלת את טענת הנאשם, כי לא היה מקום להגשת כתב האישום בלא הוצאת תע"צים תחילה.

לו אכן היה הנאשם מוכיח כי משרד הרישוי ביצע ביחס לפסילה שהוטלה עליו בתיק הפוסל פעולת חישוב, כי אז אמנם לא היה מקום לכל בירור נוסף אותו ביקשה המאשימה לערוך ואף לא היה מקום ל"התעקשותה" על הותרת פסילת הרישיון שעד תום ההליכים בעינה, שכן במקרה שכזה, אכן הייתה מתחייבת בה בעת המסקנה כי הנאשם לא נהג בעת פסילה.

נוכח האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה.