האם ניתן לראות בעמיל מכס מורשה לקבלת כתבי בית דין

בכותרת כתב התביעה תבעה התובעת סכום של 280,000 ₪, אך בכתב התביעה לא הובהר ולו ברמז ממה מורכב סכום זה. בפסק הדין שניתן בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים (תא 43107-12-18 בבית משפט השלום בתל אביב יפו – כב' השופט אביים ברקאי) התקבלה תביעת התובעת דשם (היא הנתבעת בעניינינו), והתובעת חוייבה לשלם לנתבעת את סכום החוב כפי שנתבע.

בפסק הדין נקבעו הקביעות הבאות, הרלוואנטיות לענייננו: החוב בגינו הוגשה התביעה בהליך המקביל (בסך 185,415.14 ₪) נוצר בגין שירותי עמילות מכס שסופקו ע"י אלי ליין, הנתבעת בעניינינו שהייתה התובעת שם (סעיף 3.1 לפסק הדין); בית העסק "ג'נטלמן" לו סופקו שירותי עמילות המכס ע"י אלי ליין נרשם כעוסק מורשה תחת שמה של הנתבעת, היא התובעת בתיק זה (סעיף 3.2 לפסק הדין); הנתבעת (היא התובעת בתיק זה) לא הוכיחה את טענתה כי לא היה לה קשר עם אלי ליין, ובכלל זאת לא סתרה את החשבוניות שהוצגו ע"י אלי ליין ולא הוכיחה כי לא קזזה בגינן מס תשומות (סעיף 3.3 לפסק הדין); הנתבעת (היא התובעת בעניינינו) ייפתה במפורש את כוחה של התובעת לייצוג וטפול.

בית המשפט העליון, קיבל את עמדת הבנק וקבע כי הלקוחה היתה מנועה מלטעון נגד פסק הדין אשר ניתן בתביעת הבנק נגדה (ואשר גלומה בו הקביעה כי היא בעלת החשבון וחייבת ביתרת החובה בו), וזאת הן מכח כללי מעשה בית דין והן מכח כללי המניעות.

גם טענות התובעת בכל הנוגע לכך שהנתבעת קיבלה שיקים מצד ד' (הוא ארז בנה) המשוכים ע"י צד ג' (הוא אותו נאדר סעיד, כי נטען (ולא הוכחש) שהוא אחיה, שעזב את הארץ) – נדחו משלא הוכחו משלא זומן ארז להעיד, ואף לא איש מבית העסק "ג'נטלמן" (ראו, למשל, סעיף 4.2 לפסק הדין), כך שקיים ממצא ברור הדוחה טענות אלו.

...

וכך פסקה כב' השופטת נאור בעניין וינשטיין: ".. פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגייה..." הלכה זו חזרה ונשנתה גם בפסקי דין מאוחרים יותר.

עיון בתצהיר הבר"ל שהגישה התובעת כנתבעת בהליך הקודם מלמד, כי הטענות אותן העלתה התובעת בהקשרים אלו, ואשר גם אם לא נדחו במפורש בפסק הדין בהליך הקודם, הרי שגלומה בו קביעה כי הן נדחות משלא הוכחו – דומות עד זהות לטענות שהעלתה התובעת בתיק זה (ראו, למשל, סעיפים 17, 20, 22, ו – 28 לתצהיר הבר"ל, בכל הנוגע לטענות התובעת בקשר לקבלת השיקים).

סיכום לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי התובעת מנועה מהגשת תביעה זו מחמת מעשה בית דין, ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה.

] תפקידו של הנתבע כמנכ"ל ומידת מודעותו להוצאות הכספים כפי שעולה מעדותו, עובדת היותו מורשה חתימה וחתימתו בפועל על המחאות והעברות הכספים במרבית ההעברות – כל אלה הן ההוכחה לכך שהוצאת הכספים מושא התביעה היו בידיעתו ויצאו לפועל במעורבותו האישית.

[21: ראה לדג' : ע"א 610/94 בוכינדר נ' הכונס הרישמי] [22: בפרק הדן בסמכותו של בית הדין לעבודה להיזדקק לתביעה שלפניננו.

בהקשר לכך טען הנתבע כי: ביחס להוצאות השכר של הגב' ויקט סאדי, הכספים שהועברו לגב' ויקט סאדי מעבר לתשלומי השכר וכיסוי חובו של מר רפאל סאדי לחברת עמילי המכס שמואל אלפרנס - הסביר הנתבע כי - התובעת קיבלה שירותים מהגב' ויקט סאדי ומר רפאל סאדי תמורתם התחייבה לשלם לשניים שכר המעוגן בהסכמי העסקה מחייבים שבין התובעת לבין כל אחד מהשניים.

משנמצא כי התשלומים מתוך חשבון התובעת כמפורט בכתב התביעה נעשו בידיעה ובהשתתפות פעילה של הנתבע, נעשו תוך העדפת אינטרס זר ולא להבדיל לטובת החברה – המסקנה המתבקשת היא כי בכל אחת מההוצאות המפורטות הפר הנתבע את חוזה ההיתקשרות בינו לתובעת באופן המקנה לתובעת את הזכות לידרוש את השבת הכספים שהוצאו מחשבונה שלא כדין.

...

משנמצא כי התשלומים מתוך חשבון התובעת כמפורט בכתב התביעה נעשו בידיעה ובהשתתפות פעילה של הנתבע, נעשו תוך העדפת אינטרס זר ולא להבדיל לטובת החברה – המסקנה המתבקשת היא כי בכל אחת מההוצאות המפורטות הפר הנתבע את חוזה ההתקשרות בינו לתובעת באופן המקנה לתובעת את הזכות לדרוש את השבת הכספים שהוצאו מחשבונה שלא כדין.

לאור האמור התביעה מתקבלת באופן שנקבע כי על הנתבע להשיב לתובעת את הכספים שהוצאו מחשבונה בסכום כולל של 724,057 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

משהתקבלה התביעה ישלם הנתבע הוצאות התובעת בסך 30,000 ₪.

המצאה באמצעות עמיל המכס התובעת, והנתבע 2 בעקבותיה, טוענים כי המצאת כתבי בית-דין, בנסיבות הנדונות, לנתבע 1 באמצעות עמיל המכס, היא המצאה כדין.

התעוד המוגש על-ידי עמיל המכס - מכוח סעיפים 168-169 לפקודת המכס וּמכוח סעיפים 24א.-24ב. לחוק סוכני המכס, התשכ"ה-1964 (להלן: "חוק סוכני המכס") לרשויות המכס, לצורך טפול בייבוא - אינו כולל הרשאה מיוחדת לעמיל המכס לקבל כתבי בי-דין בעבור היבואן.

תקנה 482(א) לתקסד"א מאפשרת המצאה למי שאינו גר באיזור השיפוט של ביתהמשפט, למורשה, "העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט". ספק, אם ניתן לראות בעמיל מכס כמי שעוסק בשם היבואן תושב השטחים ב"הנהלת העסק או העבודה".

הצדדים להסכם קבעו מנגנון משותף להמצאה הדדית של כתבי בית דין.

...

סעד אחרי שעיינתי בתיעוד הכתוב שהוגש על-ידי בעלי-הדין, וּבשׂים-לב לכך שאין בפניי כתובת מלאה של הנתבע 1, נראה לי, כי התמלאו הוראות תקנה 498(א) רישא לתקסד"א, ואני מורה, לפי תקנה 498(א)(3), על ביצוע תחליף המצאה בדרך של מסירת כתבי בי-דין לנתבע 1, באמצעות עמיל המכס מטעמו - חיים נתנאל בע"מ, מרח' לבונטין 8 תל-אביב - יפו, 6511107.

אני סבור, כי בשׂים-לב לכך שעמיל המכס התמנה ככזה לגבי המשלוח מושא התובענה, הרי סביר ביותר גם לקבוע תחליף המצאה (במובן תקנה 498) במענו של עמיל המכס.

בהנחה של קיום ההוראות בקשר להמצאה שנקבעו לעיל, אני קובע קדם משפט ליום 1.7.2013 בשעה 09:30.

ביום 6.11.13 נעתרה כב' הרשמת א' נחליאלי חיאט לבקשת מטעם התובעות (להלן: "המשיבות") למתן פס"ד כנגד המבקש הואיל ולא הוגש כתב הגנה מטעמו, לאחר ששוכנעה כי כתבי בית הדין הומצאו כדין לעמיל המכס של המבקש.

לטענת המשיבות, כתבי הטענות הומצאו לעמיל המכס של המבקש ביום 24.7.13 ורק לאחר שבקשה להכיר בהמצאה לעמיל המכס התקבלה ביום 27.8.13 ושניתן נגד המבקש פס"ד בהיעדר הגנה ביום 6.11.13, "נזכר" לפתע המבקש להגיש בקשה זו. המבקש לא פירט כיצד נודע לו, רק לאחר פסה"ד, אודות התביעה וההסבר היחידי האפשרי הוא שהמבקש קיבל את התביעה מעמיל המכס שלו מלכתחילה.

לפיכך; אני נעתרת לבקשה להארכת מועד; ובוחנת את הבקשה לביטול פס"ד. ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, יכול שיעשה מכוח אחת משתי עילות: האחת, ביטול מתוך חובת הצדק, העוסק בהחלטה/פס"ד אשר נפל פגם בנתינתו והשנייה, ביטול על פי שיקול דעת [ראה: יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, (ירושלים 1995) עמ' 737-738].

אצא מנקודת הנחה שטענותיהן של המשיבות בנוגע להיותו של עמיל המכס "מורשה" והמצאת כתב התביעה כדין למבקש נכונות, ועל כן בעניינינו יש לשקול ביטול פס"ד מכוח שיקול דעת בימ"ש ולא מחובת הצדק.

...

במקרה דנן, שוכנעתי, על סמך הנטען, כי המבקש לא התעלם מדעת מההליך המשפטי ולא הביע זלזול, והמחדל באי הגשת כתב הגנה נובע מהתנהגות רשלנית של המבקש וחוסר תשומת לב וניתן "לכפר" על המחדל ע"י פסיקת הוצאות וזאת אם בוחנים את סיכויי ההצלחה כפי שיפורט.

לסיכום: פסק הדין מיום 6.11.14 יבוטל כנגד תשלום הוצאות בסך 7,000 ₪ בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו. כתב הגנה יוגש, כפוף לתשלום ההוצאות, בתוך 40 יום מקבלת החלטה זו. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.

החלטתי זו ניתנת במסגרת תפקידי כרשמת.

לאחר שההיתנגדות נדחתה ובית המשפט הפנה את עו"ד מחול להעתק תגובתו אשר צורף כנספח 9 לכתב התביעה, השיב עו"ד מחול: "בתחילה הבקשה להבהרת פסק הדין הומצאה אליי כמייצג על ידי ב"כ הערייה. הודעתי שאני לא מייצג כי מדובר בהליך שכבר מסתיים ולאחר מכן בטעות או שלא בטעות הגשתי את הבקשה לדחייה על הסף של הבקשה להבהרה. בית המשפט שם לא קיבל את הבקשה מאחר ואני לא מייצג. כך הסתיים העניין" (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 14-19, ההדגשה שלי – נ.ז.).

באותו עניין נדחתה הבקשה לראות בעמילות מכס שטיפלה מטעם תושב הרשות הפלסטינאית במשלוח מוצרים המפרים מספר סימני מסחר של התובעת כמורשה לקבלת כתבי בי דין בהתאם לתקנה 482.

...

לאור כלל נסיבות הענין , לרבות עדותו של ראובן לגבי העברת כל מסמך המיועד למשה למשה באמצעות עו"ד מחול והרישום של השמות של משה וראובן על תיבת הדואר בביתו של ראובן , מסקנתי לפיה הנתבעים ידעו על התביעה ובחרו שלא להתגונן מפניה אינה מבוססת על השערה בלבד אלא מהווה המסקנה ההגיונית האפשרית היחידה .

על כן , אני מקבל את הבקשה וקובע כי המצאת התביעה בתיק זה לראובן , אביו של הנתבע 1 , מלמדת על ידיעה מלאה וברורה של הנתבעים על כתב התביעה , המחייבת הגשת בקשת רשות להתגונן תוך 30 יום מכח כלל הידיעה .

לאור תוצאת ההחלטה ונימוקיה אני מחייב את המשיבים 1 ו 2 לשלם למבקשות הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ .