האם ניתן לערער על החלטת הרשות באיסור המנהלי

המערערים טוענים כי יש לאסור על הרשות לערוך חפוש בטלפונים ניידים של המבקשים להכנס לישראל, דוגמאת המערערים, וכן להורות לרשות לקבוע נוהל ברור ומוסדר לחיפוש בטלפונים ניידים במסגרת תישאול והחלטות לגבי זרים המבקשים להכנס בשער הכניסה לישראל, ולעגן את חובתה לקבל הסכמה מדעת טרם החיפוש.

ב"כ הרשות חזר על טענת הרשות בדבר העידר סמכות מקומית, ותו לא (עמ' 5 לפר' ש' 20-18): "חוזר על האמור בתגובה שהגשנו. לעמדתנו, שעה שפסק הדין היתקבל בבית הדין לעררים בירושלים, גם אם לטענת המערערים שגה בית הדין בהחלטתו להעביר את הערר לדיון בירושלים, הרי שסמכות העירעור על פי תקנה 22(א) נתונה לבית משפט לעניינים מינהליים במחוז ירושלים." לשאלת בית המשפט, הוסיף ב"כ הרשות כי הכנת נוהל לעניין חפוש בטלפונים נימצאת בהליך עבודה (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 23-22 ): "באשר לנוהל – הרשות פועלת להכנת נוהל כאמור והוא נמצא בתהליך עבודה ואני לא יודע באיזה שלב הוא. אנחנו לא סבורים שיש לכרוך את סוגיית הנוהל לערעור דנא...." ולאחר היתייעצות טלפונית הוסיף (עמ' 2 לפר' ש' 7-3): "לאחר בירור עם הרשות, הנוהל אכן נמצא בהליך עבודה. עם זאת, הרשות סבורה שאין מקום לקבוע אותו כאן בהליך שהוא ערעור על החלטה ספציפית, פסק דין של בית הדין לעררים. ככל שיש טענות לעיכוב בקשר לנוהל, יש לפנות בעתירה מתאימה לבית המשפט. לשאלת בית המשפט, האם יש לוחות זמנים, אני משיב, שזה לא ההליך כאן לשיטתנו. אנחנו טוענים לחוסר סמכות מקומית". הרשות, על אף שבית המשפט העליון טרם קבע אחרת בעירעור שהוגש, ועל אף שלא עוכב ביצען של החלטותי הקודמות, בחרה שלא להגיב לגופם של דברים.

...

בית המשפט העליון קבע לעניין זה כי "קשה לייחס 'בחירה מודעת' – חופשית ומרצון – למי מאותם אנשים, אשר לאחר שהייה (בלתי חוקית) ארוכה בישראל, שבמהלכה אף הקימו בארץ משפחה, העדיפו לצאת ממנה, מבלי שיינקטו נגדם הליכי משמורת והרחקה קשים, תוך שהם מותירים בני משפחה אחרים מאחור. המציאות הנורמטיבית ששררה בישראל [...] שוללת לכאורה את המסקנה בדבר עזיבת הארץ מרצון". בירנהק, פרטיות חוקתית, מבקר את העדרם של חקיקה ייעודית ונהלים להסדרה והבהרה של תכלית איסוף המידע, והאמצעים המידתיים בקשר לשימוש בו, משום שבנסיבות שבהן תיירים וזרים אחרים מתמודדים עם הפרה מתמשכת של זכותם לפרטיות על-ידי המדינה, אף אם ניתנה על ידם הסכמה ראשונית שהכשירה את איסוף המידע (ופעמים רבות עצם ההסכמה שנויה במחלוקת), אין היא מכשירה את כל השימושים שהמדינה עושה בו ללא מגבלות.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, בהעדר הסמכה בדין, החיפוש במכשירי טלפון ניידים של זרים המבקשים להיכנס לישראל אסור.

סוף דבר הערעור מתקבל במלואו.

בבית המשפט העליון רע"פ 3697/21 לפני: כבוד השופט ג' קרא המבקש: סמאא חג'אזי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"ח 16746-05-21 מיום 13.5.2021 שניתן על ידי כב' השופט אבראהים בולוס בשם המבקש: עו"ד מוחמד חג'אזי ][]החלטה

ראשית, נטען כי יש להכריע האם נהג קטין שנערך לו שימוע בטרם מתן הודעת איסור שימוש מינהלי ברכב לפי סעיף 57א(א)(2) לפקודה נהנה מזכויות המוקנות לקטין אשר נחקר בחקירה פלילית במישטרה לפי הוראות סעיפים 9ח ו-9ט לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער).

גם בטענה לפיה סעיף 57א(ה)(1) מקנה זכות שימוע לבעל הרכב שנאסר לשימוש לא מצאתי עילה כלשהיא למתן רשות ערעור.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

לפיכך, דין הטענה להידחות.

בנסיבות אלה, לא מצאתי ממש בטענת המבקשת כאילו הופרה זכות כלשהי המוקנית לה. סוף דבר, הבקשה נדחית.

עם זאת, ההליך שלפני אינו עוסק בעתירה מנהלית אלא בעירעור על החלטת הרשות להטיל עיצום כספי.

בעניינינו, במרכזו של העירעור שלפניי עומדת לבחינה השאלה האם הייתה הטעייה מצד המערערת בעיניין מהותי בעיסקה (ציון משקל על גבי אריזות המערערת) וזאת משהעיצום הכספי הוטל על המערערת בשל הפרתה, כביכול, את הוראות סעיף 2(א)(2) לחוק אשר קובע איסור על יצרן לעשות מעשה אשר עלול להטעות את הצרכן במשקל המוצר.

...

ואולם, אני סבורה כי בענייננו הרשות נחפזה במידה לא מבוטלת בהשמעת עמדתה ופרסום החלטתה הלכאורית, עוד טרם ניתנה למערערת הזדמנות מלאה להשמיע בפני הרשות את טענותיה.

סוף דבר לנוכח מסקנתי האמורה לעיל לפיה לא היה במעשי המערערת כדי להוות מעשה הטעיה של הציבור, הערעור מתקבל והחלטת העיצום מבוטלת בזאת.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי להידרש לטענות הצדדים הנוגעות לסכום העיצום ולדרך חישובו.

תקיפה עקיפה, מהי? "מקובל שדרך המלך לבקורת שיפוטית על החלטות מינהליות היא הדרך של ביקורת ישירה: עתירה לבג"ץ, עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, ערעור לבית משפט או ערר לבית דין מנהלי. אך כל ערכאה שיפוטית יכולה להפעיל גם ביקורת עקיפה על החלטה מינהלית בכל הליך, אזרחי או פלילי, כאשר הדבר נידרש לצורך הכרעה באותו הליך." (יצחק זמיר, "ביקורת עקיפה על החלטות מינהליות" ספר דורית ביניש, עמ' 359 (2018)).

כך, למשל, כאשר נקבע בחוק מס כי יש להגיש ערעור על החלטת רשות המסים תוך תקופה קצובה והנישום לא פעל באותה דרך, הנישום לא יוכל להעלות את טענותיו כנגד החיוב במס בהליך אחר, למשל, כהגנה מפני פעולות גביה שנקטה הרשות בשל חוב המס (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עריית קריית אתא (1992); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיות מתקדמות בע"מ נ' עריית טירת הכרמל; ת"א 32964-11-15 פרידמן נ' ינובסקי (19.12.16)).

בית המשפט קמא דחה את הטענה מחמת הרחבת חזית אסורה ולא מצאתי טעמים להתערב בהחלטתו.

...

לאור כל האמור, אין מקום לקבלת ערעור המשיבים על פסק הדין, המתייחס לתביעה הראשונה (ערעור על בסיס מצבה הכלכלי של המשיבה), ועל כן הוא נדחה.

התוצאה: לאור כל האמור, פסק דינו של בית משפט קמא שריר וקיים – והתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא מקובלת עליי ואיני רואה מקום להתערבות בפסק דינו.

אשר על כן, שני הערעורים נדחים בזאת.

לעניין הקף הבקורת על החלטות מהסוג האמור נקבע " .12 ...אכן, וכפי שכבר נרמז, יש שבית המשפט, הדן בעירעור על החלטה מינהלית, נותן משקל לעובדה שמדובר בהחלטה מקצועית של מומחים בתחום מומחיותם....אולם אין צריך לומר, כי מקצועיותו של הגוף המבוקר בעירעור, רבה ככל שתהיה, איננה מעניקה לו חסינות מביקורת. בית המשפט יתחשב בשקול הדעת המקצועי של הרשות ולא ימהר להתערב בהחלקות של מומחים בתחום מומחיותם, אך זאת מבלי לגרוע מאופיו של הדיון כדיון ערעורי לכל דבר. במקום שבו נוקט המחוקק לשון "ערעור", יש לפרש מונח זה כפשוטו, ואין לקבל פרשנות, לפיה אף שנקט המחוקק לשון "ערעור", לא התכוון אלא לעילות ההתערבות המקובלות בבית המשפט הגבוה לצדק.

כאשר מזקקים טענות המערערת בעיניין זה, מתברר שהטענה העיקרית היא כי המחוקק יצר הסדר שלילי כביכול בחוק מכירת רכב משומש שאוסר על הרשות לקבוע לעניין הטעיית צרכן שרוכש רכב, כי אסור היה למוכר להציג הרכב כליסינג, שעה שהוא רכב ששמש להשכרה.

...

מסקנה זו משתלבת עם העובדה שכותרת סעיף 22, שהמערערת טוענת כי חל על התשאולים שביצעה הרשות בהליך זה, הינה "סמכות לחקור חשד לביצוע עבירה", כותרת שמבחינה באופן ברור בין סעיף זה שנוגע לסמכות נוספת ומקבילה של הרשות, שלא נלקחה ממנה, לערוך חקירות פליליות, ובין הסמכויות של הרשות על פי סעיף 21.

המערערת צרפה להודעת הערעור את נספח 14 ובו רשימה של 51 מכוניות וכותרת הרשימה היא "דוגמאות לכלי רכב שהושכרו לתקופה ארוכה משישה חודשים והמופיעים ברשימת העיצומים". אין ברשימה כדי ללמד מתי רכשה או שכרה המערערת את הרכבים נשוא המחלוקת ומהי התקופה הכוללת בה עמדו לרשותה, על מנת לבסס הטענה שהם שימשו רק לליסינג, טענה שממילא לא נטענה בסעיף בהודעת הערעור המפנה לנספח זה. הצבר הדברים מלמד שלא לחינם הגיע החוקר למסקנה הברורה שהמערערת לא טענה בתגובה בשלב המינהלי או בהודעת הערעור שמי מהרכבים הנוגעים להודעת הערעור שימשו "רק לליסינג", להבדיל מהטענה ששימשו גם לליסינג, לרבות שימשו רוב הזמן רק לליסינג.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה הערעור על כל חלקיו.