האם ניתן לעכב דיון בתביעת מזונות עד סיום תביעת גירושין

דחיית תביעת שלום הבית באופן ברור, הן בשל היתנהגות האשה שכללה ארבע תלונות במישטרה נגד הבעל, עד למעצרו, ואת בקשתה להרחקתו, והן בשל היתרשמות בית הדין מההקלטות ומתשובות האשה בדיונים; 2.

מאחר שמבחינה עקרונית וחוקית יכולה ערכאת בית הדין לידון בתביעת הגירושין ובכלל זה היא חייבת לידון אם 'אי־תשלום המזונות' יכול לעכב את הגירושין, הרי שלמרות ההסכם פסק הדין שלה ניתן בדין, ומשניתן הוא מחייב את שני הצדדים.

לבית הדין הייתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי האשה אלצה את האיש להתגרש בהצקות בלתי־פוסקות לאורך זמן ובהביאה אותו למצב שתיאר בית הדין באומרו כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת': תאור התביעה בבית המשפט כבר בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) להרחקת הבעל, שאינו אלים, מהדירה שלו, שנדחתה בחיוב הוצאות; התלונות במישטרה שנועדו להרחיקו מדירתו ומעצרו כאחד הריקים שהסתיים ללא כל אשמה, מביאים למסקנה כי גרסת הבעל שנשמעה בבית הדין ואושרה בחלקה בדברי האשה, היא הגרסה האמינה, וכי לאחר שהבעל לא נעתר לתביעותיה הכספיות של האשה שינתה היא את עורה, החלה להציק לו באופן שאינו מאפשר חיים נורמליים ובמקרים רבים נימנעה גם ממלאכות הבית שהיא מחויבת לבעלה.

...

לבית הדין הייתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי האישה אילצה את האיש להתגרש בהצקות בלתי־פוסקות לאורך זמן ובהביאה אותו למצב שתיאר בית הדין באומרו כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת': תיאור התביעה בבית המשפט כבר בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) להרחקת הבעל, שאינו אלים, מהדירה שלו, שנדחתה בחיוב הוצאות; התלונות במשטרה שנועדו להרחיקו מדירתו ומעצרו כאחד הריקים שהסתיים ללא כל אשמה, מביאים למסקנה כי גרסת הבעל שנשמעה בבית הדין ואושרה בחלקה בדברי האישה, היא הגרסה האמינה, וכי לאחר שהבעל לא נעתר לתביעותיה הכספיות של האישה שינתה היא את עורה, החלה להציק לו באופן שאינו מאפשר חיים נורמליים ובמקרים רבים נמנעה גם ממלאכות הבית שהיא מחויבת לבעלה.

אך לטעמנו, גם אם לא נקבע באופן מוחלט אם הייתה אפשרות לקיום יחסי אישות בין הצדדים ומי האשם בביטולם שנים לפני מועד הפירוד, מכל מקום לאחר שנקטה האישה בפעולות יזומות מצידה להרחיק פיזית את הבעל מחדר השינה ומביתו שלו בפעולות בתוך הבית ומחוצה לו, הרי שפעולות אלו בוודאי נחשבות 'מרידה'.

סוף דבר האישה חייבת להתגרש מיידית מבחינה הלכתית, ללא קשר להתחייבות בהסכם, בשל התנהלותה בחיי הנישואין ומרידתה, כפי שקבע בית הדין ויפה שעה אחת קודם.

במידה והטיפול המשפטי בתיק הגירושין יסתיים במועד הדיון הקבוע בבית הדין הרבני הגדול ליום 24.5.16 עקב דחיית העירעור על ידי בית הדין הרבני הגדול אני מודיע על הסכמתי לוותר על מחצית משכר הטירחה שהוסכם ביננו לשם הטיפול בתביעת הגירושין- דהיינו סך 60,000 ₪ +מע"מ. וזאת בכפוף להעברת המחאת בטחון ע"ס 45,000 + מע"מ הנקובה ליום 24.5.16 עד ליום 24.4.16.

הנתבע הגיש גם תצהיר עדות ראשית ממנו עלה כי בכל תקופת הייצוג התובע נהג בחוסר מעש מוחלט והעמידו כמי שלא תובע ולא טוען דבר בתקופה קריטית, דבר שגרם לו לעיכוב ולנזקים עצומים.

כאשר נפגש עם התובע הוא קיבל הסבר מפורט על תביעות שיוגשו לבית המשפט לעינייני מישפחה בנושא מזונות הילדים, מזונות בין בני זוג שקומיים אזרחיים, בתחום חלוקת הרכוש ובתחום המשמורת, והוא סבר שיש לפניו אדם שלמד את החומר.

...

סבור אני שבכך הנתבע הפר את ההסכם בינו לבין התובע שלא בצדק ושלא בתום לב. הנתבע פיטר את התובע מייצוגו לקראת סוף ההליך, לאחר שנוכח לדעת שגם טענות הטוען הרבני לא עזרו לו, ולאחר שראה לאן נושבת הרוח בבית הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי.

אמנם התובע לא הגיש את התביעה נגד עורך הדין שקדם לו, אך מחדל זה נבע מכך שהנתבע פיטר את התובע ומנע ממנו לעשות כן. בסעיף 3 להסכם הסכימו הצדדים שהנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשרד בגין ההליך המשפטי.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: 1) את הסך 52,265 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (16.8.16) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, שכותרתו היא "שיפוט אגב גירושין", עוסק בתביעת גירושין בין בני הזוג, ומסמיך את בתי הדין הרבניים לידון אגב תביעת הגירושין גם "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג". ממילא כריכה של "ענין" בתביעת גירושין מוגבלת לעניינים הכרוכים מטבעם לסיום קשר הנישואין בין בני הזוג שהם הצדדים לתביעה [.

משמעותה המעשית של הבנה זו של כב' השופט מזוז מצאה את מקומה ב"עוללות" של פסק דינו, בה כתב: "אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה. הכוונה היא להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת. מכל מקום, תביעת השבה אינה יכולה להוות מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין על ידי כריכת תביעת השבה המתייחסת להוצאות עתידיות שאינן תחומות כאמור. מטבע הדברים מדובר בהליך שאינו מצריך דיון והכרעה בסוגיה המהותית של החיוב במזונות." אולם, פרשנות זו – וה"עוללות" הנובעות ממנה – לדעתנו היא תמוהה, ולא התקבלה בפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, ואף סותרת אותן, וכפי שכבר כתבנו בפסה"ד הקודם.

[2: אולם, ישנם מקרים בודדים בהם ביה"ד יכול לקבוע מזונות אשה אף לאחר סידור גט, כגון במקרה בו נפל חשש פסול בגט, והיא מעוכבת מחמת הבעל עד לסידור גט חדש (שו"ע אה"ע סימן צג סעיף ב), או במסגרת של פיצוי גירושין, במקום שביה"ד רואה נכון לפסוק כן, כפי שהיה נהוג לפעמים בעת קום המדינה קודם חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או במקרים נדירים אחרים (ראה למשל דעת הרה"ג שאול ישראלי בפד"ר ח"ח עמ' 46).

...

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי." כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16): "דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך, "כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.

" מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

צוין כי באותן שיחות, הבהיר העותר שלא ייתן גט עד שיהיה גט אזרחי וכי באשר להליך האזרחי העותר "מערר על תביעות אישתו לגירושין"; כמו כן, נכתב כי בהזדמנות אחרת טען העותר שאם המשיבה תסכים לידון בסוגיית הממונות לפי דין תורה, הוא ייתן לה גט לאחר מכן.

לטענת המשיבה, כדי לסיים את נישואיה לעותר מסיבות שונות שפורטו על ידיה, היא פנתה בחודש אפריל 2019 הן לבית הדין הרבני במנצ'סטר והן לבית המשפט האזרחי באנגליה.

לכן, אף אם צו עיכוב היציאה מהארץ ניתן מלכתחילה בחוסר סמכות ושלא כדין כחלק מתביעת המזונות, ההחלטה לתת צו עיכוב יציאה מהארץ כחלק מתביעת הגירושין ניתנה בסמכות, כאשר גם העותר אינו טוען שאין לבית הדין הרבני סמכות להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ כאשר הוגשה תביעה בהתאם לסעיף 4ב1 לחוק.

אלא שהעותר לא העלה במסגרת העתירה טענות כנגד שיקול הדעת של בית הדין האיזורי לעיכוב יציאה מהארץ לצורך דיון בתביעת הגירושין, וממילא לא הוכיח שיש להתערב בקביעת בית הדין הרבני הגדול להותיר את הצוו על כנו ולהותיר בידי בית הדין האיזורי לתקנו ככל שיש צורך בכך.

...

פרשנות מרחיבה של לשון החוק אשר תקיים את תכליתו, מובילה למסקנה כי אין הכרח בהחלטה פורמאלית כתובה דווקא, ודי בכך שהאישה תצביע על כך שבית הדין הרבני במדינת החוץ היה סבור שעל בני הזוג להתגרש, וניסה לכן להביא את האיש לידי מתן גט. באופן דומה, גם את התנאי הקבוע בסעיף 4ב1(ב) יש לפרש בצורה מרחיבה.

גם בהקשר זה מקובלת עליי קביעת בית הדין האזורי.

סוף דבר: העתירה נדחית.

ביום 10.5.2023 הגישה המשיבה בקשה מטעמה לבית המשפט לעינייני מישפחה במסגרתה עתרה להורות כי ההחלטה בעיניין המזונות הזמניים תעמוד בתוקפה במשך ששה חודשים, וזאת עד להכרעה בבג"ץ 5988/21 התלוי ועומד, ועוסק בסוגיית סמכותו של בית הדין הרבני לידון במזונות קטינים מכוח כריכה.

ככל שנדרשת הכרעה עקרונית נוספת בסוגיה של כריכת מזונות קטינים לתביעת גירושין בבית הדין הרבני, הרי שמקומה של זו יהא במסגרת הדיון בבג"ץ 5988/21 התלוי ועומד בבית משפט זה. בנוסף על כך, לא התרשמתי שניגרם במקרה זה עוות דין.

דחיית רשות העירעור מתיישבת עם החתירה לכך שלא יחול עיכוב נוסף בדיון במזונות הקטינים, ולא כל שכן לאחר שבית הדין הרבני משך את ידיו מדיון בתביעה.

החלטתו של בית המשפט לעינייני מישפחה לפיה הסמכות לידון בתביעת המזונות לקטינות נתונה לו אינה מסיימת את הדיון, ועל כן מהוה החלטה אחרת ולא פסק דין (ראו והשוו: רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר, פסקות 6-5 (16.9.2012)).

...

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.