האם ניתן להחיל תניית שימור בעלות גם ללא דרישה חוזית מפורטת

ההסכם השני – הסכם בין המבקש למשיב לניהול של חדר הכושר על ידי המשיב, וזאת במסגרת תקופת הזמן שבו חל ההסכם הראשון, ובהתאם לתמורה והתנאים המפורטים בהסכם.

כפי שיפורט להלן, ההליך כולו מבוסס על היחסים בין מפעיל חדר כושר לבין האגודה, שלא היתה צד לו. בהסכם הראשון מופיעה תניית בוררות חובה בין המבקש לאגודה לבירור טענות על הפרות על פי ההסכם.

דיון והכרעה: בעניינינו, שני צדדים קיימים בפני בית המשפט, אולם מהותה של הבקשה, לאחר שהתבררו טענות הצדדים, היא למנוע מהאגודה את האפשרות להפעיל את חדר הכושר אלא באמצעות המבקש ולדון ביחסים החוזיים בין המבקש לבין האגודה.

שכן, בקשתו למנוע מהמשיב להכנס לחדר הכושר ולהפעילו הנה, בפועל, בקשה למנוע מהאגודה להפעיל את חדר כושר שבבעלותה, כאשר, כבררת מחדל, מציין התובע כי הוא מבקש למנוע ממנו פגיעה במוניטין ובפרנסתו במשך 20 שנה.

בודאי נכונה טענה זו בעניינינו, שלא קמו נסיבות אובייקטיביות שמנעו הגשת תביעה בבוררות כנגד האגודה, ואין כל סיבה שבית המשפט יכפה היתדיינות על צד, כאשר המבקש בחר שלא לנקוט בהליכים זמניים כנגדו, גם לא במסגרת הבוררות, וטעמיו עמו.

היות שסעד זמני נועד לשימור המצב הקיים, לא ברור במקרה שלפנינו כיצד הצוו המבוקש משרת מטרה זו, בשים לב לכך שבמצב הקיים המבקש עצמו בהתקשרות בהסכם השני העביר את מלוא הניהול למשיב, כאמור ברחל בתך הקטנה בהסכם השני.

משכך, הגם שאינה צד, בנוגע להסכם בין המבקש לאגודה, כלל ההתנהלות אינו חף משאלות משפטיות ועובדתיות שדורשות בירור.

...

לסיכומה של נקודה זו, הן השיהוי בהגשת הבקשה לבוררות, כחודשיים לאחר התראה על סיום ההתקשרות וכחודש לאחר החלפת המפתח וסילוקו מהחדר הכושר, והן הותרת האגודה מחוץ לכל הליך עד היום, שהיא הצד הטבעי והנדרש לבירור העניין, לרבות נקיטה בבוררות בהתאם להסכם (במשך חודשיים ועד בסמוך למועד הדיון), והן הקושי העובדתי שנוגע לשאלה המהותית האם המשיב גרם להפרת ההסכם הראשון או שמא ההסכם הופסק ללא תלות בהתנהלותו של המשיב, מביאים את המסקנה שקיומה של עילת תביעה זה אינה מבוססת דיו בשלב זה, ולמצער בית המשפט מוצא עצמו מתקשה להידרש, בשלב מקדמי זה, על פי הראיות שבפניו, והעדר צד חיוני להליך, לטענותיו של המבקש בנוגע לגרם הפרת חוזה וקיומו או העדרו של הסכם בתוקף בין המבקש לאגודה, הוא ההסכם הראשון.

לאחר הדיון הממושך, בו התחדדו השאלות שבמחלוקת, ומאחר ודיון והכרעה בטענות אלה נוגע לשאלות עובדתיות ויכול לגרום להשלכה בנוגע לצד שלישי שאינו מד לתיק – האגודה, ומאחר ולא מצאתי מקום להיעתר לבקשה בשים לב לנסיבות שפורטו לעיל, לא מצאתי לנכון להיכנס לטענות עובדתיות נוספות, שעה שלא מצאתי כי יש בהן כדי להטות את ההחלטה לטובת המבקש.

לאור כל האמור, דין הבקשה למתן צו זמני להידחות.

האגודה היתה צד רלבנטי, ורק בשל מנגנון הבוררות עליו היא עומדת לא ניתן לצרפה ולברר את מלוא המסכת העובדתית במסגרת ההליך בבית משפט זה. לאור האמור, הבקשה למתן סעד זמני נדחית.

כלל "אי-קבילות" מופנה לבית המשפט, ומורה לו שלא לקבל כראיה בהליך משפטי מידע מסוים (בעיניינו, דברים אשר נימסרו במסגרת הליך גישור); כלל "סודיות" מופנה לאדם המחזיק במידע, ומטיל עליו חובה שלא לחשוף אותו שלא בהתאם לתנאי הסודות (בעניינינו, למי שאינו צד לגישור); כלל "חיסיון" מקנה חסינות לבעל המידע מפני החובה לחשוף את המידע (בעצמו או על ידי אחר מטעמו) לצד שכנגד ולבית המשפט במסגרת הליך משפטי (בעניינינו, חסינות מהחובה למסור לבית המשפט ולצד שכנגד על שארע בהליכי הגישור).

אחד מהם נוגע לסוגיה בה עסקינן – יכולת ההתניה.

מהאמור עולה כי ככל שבהליכי גישור עסקינן, הרי שהגם שחלים עליו הן כללי אי-קבילות והן מוסד החיסיון היחסי יציר-הפסיקה, שניהם כפופים להסכמת הצדדים, הרשאים לא רק להסכים למחול עליהם בדיעבד, אלא גם לוותר עליהם מראש.

בתמצית יבואר, כי אף ביחס למקרה האחרון – שהוא, מטבע הדברים, המקרה "החלש" יותר מבחינת ההצדקה למימוש רצונם של הצדדים – השופטת יעל וילנר ציינה כי "נראה כי אכיפה חוזית של הסכמי ביניים בגישור היא רצויה, אך זאת רק במקרים בהם הצדדים הסכימו באופן מפורש כי להסכם יהיה תוקף ומעמד אף מחוץ לחדר הגישור, וזאת אף אם הליך הגישור כולו לא יצלח" (ההדגשות במקור.

אומנם איני נידרש לשאלת אכיפתם של הסכמי ביניים שהושגו במסגרת הליך גישור במסגרת הבקשה שלפניי, אך לשיטתי, יש באמור לעיל כדי לשפוך אור על הדיון המשפטי באיזון הראוי שיש לערוך בין תכליותיו של הליך הגישור בכלל – וביניהם כללי אי-הקבילות והחיסיון החלים לגביו – לבין עקרונות יסוד מתוקף דיני החוזים, כפי שיפורט כעת (ויובהר כי שאלת קבילותם של הסכמי ביניים כאמור לא נידונה בעיניין אסולין.

את עמדתי בעיניין תכליתו ומשמעותו של הצוו הבהרתי ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל (21.5.2018) בזו הלשון: לצוו] תכלית כפולה: ראשית, לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית, להגן על ערכאת העירעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתיצמח מכך.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבה.

לבסוף, סבורני כי אף דין הראש השלישי של טענות המבקשת להידחות, בהיותן מופנות כלפי החלטות דיוניות הנוגעות לניהול ההליך ולסדרי דין בהן, ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

הנתבעות מבקשות לדחות את טענת תמיד כי עבודתה והשקעותיה לאורך השנים היו "וולונטריות". נטען כי מינהלי הנתבעות ראו בתמיד ובמר פולצ'ק חלק בלתי נפרד ממערך השרות והמכירות של הנתבעות וגם מר פולצ'ק עצמו ראה עצמו כך והציג עצמו כנציג של צ.ל.פ., חתם כך את פניותיו ללקוחות, וראה צורך לבצע עבודת שירות ושימור לקוחות אינטנסיבית לאורך השנים.

גם בהקשר זה מדגישות הנתבעות כי במשך שנים רבות תמיד לא הלינה ולא דרשה להעלות את העמלות או לשנותן, גם לא כשניהלה מו"מ עם צ.ל.פ. בשנת 2017.

על פי מר פולצ'ק, היה ברור ומוסכם בין הצדדים, והדבר עלה מפורשות במהלך המו"מ ובא לידי ביטוי מפורש בהסכם, כי העמלה המגיעה לתמיד היא כל עוד מקבלות הנתבעות תקבולים מהלקוחות, וזאת ללא הגבלת זמן וללא כל התניה של מילוי התחייבויות כלשהן החלות על תמיד.

דומה כי ההסדר הושתת על אינטרס משותף של שני הצדדים בכך שתמיד אכן תעשה מאמצי שיווק כדי להחדיר את מוצרי צ.ל.פ. בחו"ל וכי יעמדו לרשותה מקורות מימון (מינימאליים) לשם כך. הציפיה של צ.ל.פ לדוח מפורט על הפגישות שפולצ'ק יקיים בכל נסיעה ונוגעות למוצרי צ.ל.פ. גם היא אינה משנה את מהות ההיתקשרות העסקית בין החברות.

התובעת מבססת את דרישתה להטיל חבות על הנתבעת 1 על כך שקיים קשר הדוק בין הנתבעות, צ.ל.פ. נימצאת בבעלות מלאה של תדביק פק והיא חברה נכדה של הנתבעת 1.

העובדה שמר פולצ'ק לא דרש השלמה של התשלום לפני הגשת כתב התביעה אינה מגיעה כדי ויתור על הזכות החוזית העומדת לו. הוסבר כי הדבר היה נעוץ בוואקום הניהולי בקבוצת תדביק, בטענותיה על קשיי נזילות וברצון להמנע מהתנגחות משפטית.

...

כמו כן, לא הובאה כל אינדיקציה לכך שלאחר שמר סילברט הודיע למר פולצ'ק כי הוא מסיר ידיו מהעניין והנושא מטופל במטה תדביק, הוא פנה לשם בענין גובה העמלה מתדביק NJ. כל האמור מוביל למסקנה כי האפשרות המסתברת יותר היא שלגבי תדביק NJ תמיד הסכימה להפחתת העמלה ל- 2.5% גם לאחר שנת 2015 ולמצער ויתרה על עמלה בשיעור 5%.

נוכח הקביעה כי התובעת זכאית להמשיך ולקבל עמלות, מצאתי להיעתר גם לבקשה למתן חשבונות.

התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

מלבד תשלום זה לא יהיו ארז זכאי לתשלומים נוספים מן החברה או מהלקוח אלא אם כן סוכם אחרת במפורט בין הצדדים להסכם זה. 7.1.2 סכומים ששולמו לארז עבור לקוחות שחתמו חוזה או עבור אישור בית משפט בהתאם להסכם הקודם, יחושבו רטרואקטיבית בהתאם להסכם החדש והחברה תעמוד בזכות עד לזכאות של ארז לתשלום מלאו התמורה ששולמה בהתאם להסכם זה. 7.1.3 מובהר בזאת כי כל צד יישא בכל ההוצאות הכרוכות בבצוע התחייבויותיו על פי הסכם זה. 7.2.

חשוב לציין שהדברים הללו גם אינם נמצאים במחלוקת: התובעת הייתה מודעת בזמן אמת לחובה שסעיף 6.2 מטיל עליה כלפי הנתבע, והחלה לפעול בהתאם לכך – פנתה לנתבע, עידכנה אותו במהלך המחצית הראשונה של חודש ספטמבר 2018 על פרטי הסכמי הפשרה כפי שהם מתחילים להתגבש, והציפיה שלה באותה העת הייתה שאם יש לנתבע השגות על ההסכמים, יציף אותן מולה.

להסכם הקים לנתבע זכות להיות שותף בעל "זכות וטו" בכל הנוגע לטפול בדרישות/תביעות של צד שלישי, סבורני שאין זה סביר לומר שסעיף זה הקנה לנתבע זכות לדחות באופן גורף ומוחלט ומראש כל הצעה ולדחות כל ניסיון לפשרה, כפי שהתיימר הנתבע לעשות בזמן אמת, בעמדה הקשוחה והנחרצת הנ"ל שאותה הציג לפני התובעת.

למעלה מן הצורך, אציין כי לא שוכנעתי שהתובעת חרגה ממיתחם הסבירות בדרך פעולתה לסילוק דרישות לקוחותיה, וכן שוכנעתי שהתובעת פעלה מול לקוחותיה על-מנת לשמר כמה שניתן מהם ולפצות את השאר, והיא עשתה את הדברים כך שתדרש מינימום מעורבות של בתי-משפט, והשתדלה דוקא למזער נזקים, בצורה שהנתבע הרויח גם ממנה, ולו באופן עקיף.

התניה ההסכמית שקבעה חלוקת אחריות בין הצדדים, גם למצבים בהם הפשרה תושג מחוץ לכתלי בית המשפט היא התשובה הברורה לטענה זו. ארז הסכים והיה ברור לו כי נסיבות בהן החברה תדרש להגיע לפשרות כספיות על הלקוחות היא אפשרית, ואף הסכים לשאת בכך חלק.

...

לשיטת התובעת ובהתבסס על תצהיר ועל חקירת עדת התביעה, לא התקבלו מעולם האישורים מבית המשפט בדרום אפריקה לתהליך הפונדקאות, האישורים שעל בסיסם שילמה התובעת לנתבע היו מזויפים, ולכן על הנתבע להחזיר לתובעת את הכסף שקיבל כשכר על עבודתו, ובעניין זה נתבעת השבת סך של 190,593 ש"ח. עוד טוענת התובעת כי לפי סעיף 6.1 להסכם, על הנתבע לשלם לה 20% מכל תשלום, פיצוי, שיפוי והוצאה שתשלם התובעת ללקוחותיה במסגרת פשרה.

דין טענה זו להידחות גם כן. טענה נוספת של בא כוח הנתבע, כפי שבאה לידי ביטוי בתמליל ההוכחות בעמ' 32-36, היא שהנזק של התובעת הוא 150,000 דולר, ומשכך יש לפסוק לכל היותר 30,000 דולר לחובתו של הנתבע: עו"ד פרס: 40,000 דולר, אני אלך איתך, עם השיטה שלך.

הנתבע ישלם במסגרת שיפוי זה סך של 366,045 ₪ (361,151 ₪ + 4,894 ₪), באופן משוערך.

סיכום התביעה מתקבלת בחלקה, ועל הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 366,045 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה (10.2.2019) ועד יום התשלום המלא בפועל.

יתרה מכך, המערערת לא דרשה חזרה את המכונות במשך תקופה ממושכת לאחר שלא שולמו התשלומים, דבר שמעיד אף הוא, לשיטת הנאמנת, על כך שהמערערת לא סברה שהמכונות הן רכוש שלה.

המערערת טענה שאין ברשום המכונות כמלאי בספרי האגודה כדי להעיד על דבר, שכן לפי הוראות מס הכנסה הנישום חייב לציין במלאי שבבעלותו גם טובין השייכים לאחרים.

עוד נקבע שככלל יש לתת משקל להסכמה החוזית, כל עוד אין נימוקים כבדי משקל לסטות ממנו (ראו פסקות 14 ו- 16 לפסק הדין).

השופט עמית הסתייג מכלל זה, וקבע שהחלת הדרישה בעיניין סידור והפרדה בין סחורות ומלאי תיגרום למעשה לאי הכרה בחלק הארי של תניות שימור בעלות (ראו פסקה 48 לפסק הדין).

אמנם המערערת טענה סתמית כי הייתה לה "גישה שוטפת" למכונות (סעיף 4 לתגובה מיום 15.11.23) אך היא לא פירטה במה דברים אמורים, וככל שכיוונה לנושא התחזוקה, אין בכך די מהטעמים שפורטו כאן.

...

עמדת הממונה הממונה מצא כי יש לדחות את הערעור, נוכח הפסיקה בדבר ההתערבות המצומצמת בשיקול דעתו של בעל התפקיד, כמו גם נסיבות העניין.

דיון והכרעה לאחר עיון בחומר ובטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

הפער הזניח בין הסכום שנתבע לבין הסכום שהנאמנת אישרה לא נכלל בנימוקי הערעור, וממילא אין עילה להתערבות בית משפט זה. סיכום הערעור נדחה.