אשר לתכלית העומדת בבסיס חיוב תובע בהפקדת ערובה והפעלת סמכותו של בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה נפסק כי -
"... חיוב תובע בהפקדת ערובה הוא צעד חריג שעלול לפגוע בזכות הגישה לערכאות ובית המשפט לא יחייב תובע להפקידה רק מחמת עוניו ובשל החשש כי לא יצליח לשלם הוצאות לנתבע, על כן נידרש בית המשפט להפעיל סמכותו בהקשר זה בזהירות ... עוד נפסק כי התכלית הניצבת בבסיס חיובו של תובע בהפקדת ערובה היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע כאשר סכויי התביעה קלושים, וכי הדבר מהוה למעשה איזון בין זכות גישתו של התובע לבית המשפט ובין זכות הקניין של הנתבע. מכיוון שתקנה 519 אינה קובעת קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון האמור, פורטו בפסיקה שיקולים שונים שעל בית המשפט להפעיל בבואו לחייב תובע בהפקדת ערובה ובהם סכויי התביעה; מורכבות ההליך; שהוי בהגשת התביעה ותום ליבו של התובע .."
רע"א 6562/14 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (4.12.2014) והאסמכתאות שם (להלן- עניין פלונית).
עוד נפסק, כי יש ליתן דגש מיוחד לזכות הגישה לערכאות בנסיבות שבהן מדובר בתביעות של עובדים הנמנים עם אוכלוסיות מוחלשות, ותביעותיהם סבות על זכויות שנקבעו בחוקי המגן, והגנה על זכויותיהם של עובדים זרים:
"דברים אלה [אודות חשיבותה ומעמדה של זכות הגישה לערכאות – ל.ג.] יפים מקל וחומר בבתי הדין לעבודה, ששאיפתם היא להעדיף בירור ההליכים המובאים בפניהם לגופו של עניין, למעט בסילוק תובענות על הסף וליתן למתדיינים את יומם בבית הדין. על האמור מתווספות החיוניות שבמימוש הזכויות שנקבעו במשפט העבודה המגן ומדיניות בית דין זה, שלפיה יש להמנע מנקיטת אמצעים המקשים על עובדים לעשות כן. מדיניות זו זוכה למשנה תוקף כאשר עסקינן בעובדים בעלי הכנסה נמוכה, דלי אמצעים, המשתייכים לקבוצות עובדים החשופות לניצול על ידי מעסיקים. נדגיש, כי חלק מזכויות העובדים שמקורן בחקיקת המגן הן זכויות קנייניות".
ע"ע (ארצי) 1064/00 **** קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625, 636 (2000) (להלן – עניין קיניאנג'וי).
בדונו בבקשה להטלת ערובה, יקדים בית הדין וישמע את הצדדים ואת עדותו של התובע תוך שייתן דעתו, בין היתר, לאלה: עד כמה יש בעדותו של התובע ובראיות לכאורה שהובאו לפניו כדי לבסס את התביעה; שיעור ההוצאות הכרוכות בתובענה; האם נפרע סכום ההוצאות שהוטל על התובע במסגרת התובענה; האם התובע מסר מען שאינו נכון או לא המציא כלל מען כלשהוא; האם די במסירת מענו של בא-כוח המערער כחלופה למענו של התובע; תחולתן של תקנות הבצוע לאמנת האג על המקרה הספציפי; האינטרסים השונים של בעלי הדין ומשקלם; סכום הערובה כמרכיב העלול לפגוע בזכות הגישה לבית הדין ומנגד כאמצעי למניעת תביעות סרק.
בעיניין קיניאנג'וי נפסק לעניין איזון האינטרסים בין זכויות העובדים הזרים לבין זכויות המעסיקים כי –
"... עובד זר יחויב בהפקת ערובה באותם מקרים שהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים שלא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה."
עוד הודגש, כי -
"... הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות, דוגמאת שכר מינימום ומפני החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנודעת להגנה על עובדים זרים והמנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי הדין."
נוכח העובדה כי הרש"פ אינה חתומה על אמנת האג, קבע תחילה בית דין זה כי יש להתייחס לעובדים תושבי הרש"פ כאל תושבי חוץ, לעניין הקושי של הנתבע לגבות מנכסיהם, ועל כן יש לחייבם בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע:
"עמדתה של באת-כוח היועץ המשפטי היא כי מן הראוי 'להתייחס אל תובעים תושבי עזה ויריחו כאל תושבי חוץ ולחייבם במתן ערובה להוצאות הנתבע'.
עובדים אלה נמנים ככלל עם האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל, שכן אין להם נגישות למנגנוני התמיכה הסוציאלית במדינה, לרבות ביטוח בריאות ורוב הענפים בביטוח הלאומי, שכר עבודתם הוא מקור הקיום היחיד שלהם, ואף המדינה הודתה כי הם חשופים לניצול בשל עמדת הנחיתות בהם הם מצויים [ראו: סעיף 43 לפסק הדין בבג"צ 2293/17 אסתר צגי גרגהר – כנסת (23.4.2020) אשר פסל חלקית את הסדר הפקדון שעוגן בסעיף 4 לחוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה - 2014].
בהקשר זה מצאנו להדגיש, כי לא פעם בנסיבות מעין אלה קיים קושי לתובע להציג ראשית ראיה להוכחת תביעתו, שכן בשל קיומו של צו פירוק אין לתובע יכולת להגיש מסמכים המעידים על תקופת העסקתו ותנאי עבודתו ושכרו".
...
נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת המערער, כי על פי עמדת המדינה בעתירה לבג"צ התקנה "לא משנה הרבה לעומת המצב הקודם", כי ההלכה המחייבת גם לאחר התיקון היא ההלכה שנפסקה בעניין אבו נסאר, וכי "ניתן לשאוב אותו אל תוך התקנה במסגרת ההגדרה והתיחום של המונח 'ראשית ראייה'". לדעתנו, לא ניתן להתעלם מכך שהתקנה שינתה הן את ברירת המחדל והן את חלוקת הנטלים בין התובע לבין הנתבע בנוגע לחיוב תובע שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה.
לפיכך, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון כמפורט לעיל, ובהתחשב גם בסכום התביעה הגבוה, 223,898 ₪, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי לחייב את העובד בהפקדת ערובה, אם כי שלא מנימוקיו.
כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בסכום הערובה שבו חויב העובד.
סוף דבר –לאור האמור לעיל, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ערעורו של העובד על החלטת בית הדין האזורי לחייבו בהפקדת ערובה נדחה.
