ביום 13.2.2023 על רקע הנטען בכתב ההגנה בתביעה, כמו גם בתביעה שכנגד, הגישה התובעת למען הזהירות בקשה ל"תיקון פורמלי" של כתב התביעה, ולמעשה לצירופן של חברת קבקוב והנתבעת 3 (להלן- חברת שפט ינילביץ); ביום 22.2.2023 וביום 8.3.2023 הגישו חברת קבקוב וגב' רובנר, בהתאמה, את היתנגדותן לבקשה, לרבות מטעמי היתיישנות, וביום 3.4.2023 הגישה התובעת את תשובתה.
נוכח העובדה כי התובעת מיקדה את תביעתה בזכאותה לקבלת פצויי פיטורים המחושבים לפי חוק פצויי פיטורים, תוך קזוז הכספים שנצברו לטובתה בקופה, כך שאלו באים "על החשבון" ועת הנתבעות לא מיקדו – לא בכתב התביעה שכנגד, לא בכתב ההגנה, לא בכתב ההגנה המתוקן מטעמם ולא בתצהיריהם טענה הסבה על סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, וממילא לא נטען במפורש כי הכספים שנצברו בקופה באים "במקום", אנו סבורים כי התובעת זכאית "להשלמת ההפרש שבין פצויי הפיטורים על פי החישוב הסטאטוטורי, לבין הסכום העומד לזכותו(ה) עבור פצויי הפיטורים מתוך הפרשת המעביד" (דב"ע (ארצי) נה/3-160 רבני –ד"ר אברהמוב (מיום 11.8.1996).
...
דיון והכרעה
הערות מקדימות
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין טענות התובעת לגבי זהות מעסיקתה, כמו גם לגבי תחילת תקופת העסקתה להתקבל.
נוכח האמור לעיל לא מצאנו לפסוק לטובת מי מהצדדים פיצוי בשל העדר חובת תום הלב.
אנו סבורים כי אי תשלום פיצויי פיטורים במלואם, אינו נובע מטעות כנה מצדה של גב' רובנר ו/או חברת קבקוב.
סוף דבר
תביעת התובעת מתקבלת בעיקרה וטענת הקיזוז של גב' רובנר מתקבלת במלואה.