ערר על החלטת המשיב, מנהל מסוי מקרקעין באר שבע (להלן: "המנהל"), שבגדרה נדחתה בקשתו של העורר לקבלת החזר מס רכישה ששילם בגין רכישת דירה ברח' ירושלים באילת, בבניין 416, דירה 1, הידועה כגוש 040011, חלקה 39, תת חלקה 001 (להלן: "הדירה") .
בעקבות קשייו הכלכליים ניכנס אביטל להליכי פשיטת רגל, לאחר שהשתמש בכספי התמורה לצרכיו האישיים.
מספר שנים לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה ביקשו המוכרים לבטל את פסק הדין, בטענה להיעדר המצאה כדין ולהעדר ידיעה בדבר הגשת התביעה נגדם, ואולם ביום 31.5.2015 נמחקה הבקשה לביטול פסק הדין, בהסכמת הצדדים.
בסעיף 61 בפסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי העורר קיים את חיובו החוזי לתשלום התמורה בהתאם להסכם המכר, בכך שהעבירה לאביטל כנאמן.
לכול המאוחר נודע לעורר על ההפרה בשנת 2010, אז גם הבין שהפרת החיוב החוזי של המוכרים לרשום את הדירה על שמו, כשהיא נקייה מזכויות של צד שלישי, כבר לא תתרפא ועל כן הגיש את התביעה הראשונה.
...
בית המשפט מצא בפרשת מ.ו. השקעות כי לא מדובר בביטול 'אוטנטי' של העסקה, על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקה, לאחר שחלפו בין 7 ל- 8 שנים מאז בוצעו העסקאות; הביטול נעשה בין צדדים קרובים ולמעשה, בין אותם צדדים בכובעים שונים; הביטול נעשה לאחר שהעסקה הכתה שורש, והחברה נהגה בנכסים מנהג בעלים לאורך השנים.
במועד שביקש לבטל את העסקה, לא מצא בית המשפט להעניק לעורר את הסעד של ביטול ההסכם, הן לאור השיהוי הרב בבקשה לביטול ההסכם, הן בשל השינוי בנסיבות, שלא אפשר את ביטול העסקה, לאחר שהדירה נמכרה בהליכי ההוצאה לפועל לצדדי ג'.
סיכום
מאחר שלא מדובר בענייננו בביטול עסקה במשמעות סעיף 102 בחוק מיסוי מקרקעין, דינו של הערר להידחות.
