השופטת ד' ברק-ארז:
כיצד יש לסווג לצורכי ארנונה כללית נכס שמתקיימת בו פעילות המכונה "פוסט פרודקשן" (Post Production) לקולנוע ולטלוויזיה? האם פעילות זו שייכת לסיווג של "תעשיה ומלאכה" או שיש לראות בה מתן "שירותים"? זו השאלה שעמדה במרכז בקשת רשות העירעור שבפנינו, ובהמשך במסגרת העירעור עצמו לאחר שהחלטנו לידון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
לא ניתן עוד לסמוך על השונות הבינארית ששררה, כך נראה, בעבר בין אולמות תעשיה מהבילים של עובדי כפיים למשרדים שלווים של נותני שירותים.
לבסוף, נידרש בית המשפט לתכליות השונות העומדות בבסיס קביעת שעורי החיוב בארנונה (עניין מישל מרסייה, בפסקות כ"ו-ל"א; עניין זהר, בפיסקה 37) ולהשוואה בין סוגים דומים של נכסים (עע"ם 1024/10 מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא, פסקה 48 (2.8.2012) (להלן: עניין מלכא); עניין מישל מרסייה, בפסקות ט"ו-כ"ה).
...
אם כן, האם נכון להתייחס למונחים "מפעל תעשיה" ו"בית מלאכה" בהתאם לשיוך המסורתי שלהם, מקום בו אין בשפה ייצוג מספק לפעילות שאינה "מסורתית"? לדעתי המסקנה היא הפוכה, ואין מנוס מלהתאים את המונחים "המסורתיים" למציאות בשטח (בהקשר אחר, ראו והשוו: עע"ם 8518/11 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נ' אליודן חברה לבניין בע"מ, פסקה 33 לחוות דעתי (4.2.2013)).
סוף דבר
על סמך כל השיקולים שפורטו, אציע לחבריי לקבל את הערעור.
כשלעצמי סבורני ששיקול זה אינו בעל משקל מועט כל עיקר, כיון שאין לטעמי להלום כי הרשות לא תתאמץ לעשות לסיווג ספציפי הוגן, ותקל על עצמה ועל כיסה בסיווג שיורי ששיעורו גבוה יותר.
