האם נדרש הוכחת צמצומים לצורך פיטורים

חוק שויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988 (להלן – חוק השויון) בסעיף 2(א) לחוק השויון הוטל על המעסיק איסור להפלות את עובדיו, בין היתר, מחמת "שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986". בסעיף 2(ג) לחוק השויון נקבע כי "אין רואים הפלייה לפי סעיף זה כאשר היא מתחייבת מאפיים או ממהותם של התפקיד או המשרה". סוגיית נטל ההוכחה בתביעות לפי חוק שויון הזדמנויות מוסדרת בסעיף 9 (א)(2) לחוק שקובע, בין היתר, כי בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בנגוד להוראת סעיף 2 – לענין פיטורים מהעבודה "אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו". על פי הדין, לא נידרש להוכיח כוונה של המעסיק להפלות את העובד כתנאי לגיבוש עילת תביעה על פי חוק השויון.

תנא מסייע למסקנה זו ניתן למצוא בסעיף 111 להחלטת ועדת התעסוקה: "הנתבעת לא הוכיחה את טענתה, לפיה הייתה הצדקה לפיטורין ו/או כי היא ראויה לקבל היתר רטרואקטיבי לפיטורין. הנתבעת - שנטל ההוכחה כאמור רובץ על כתפיה - לא הציגה בדל של ראייה לטענותיה החמורות באשר להתנהלות התובע ולהיפך, העיד מר סטולרו מנהלה שהוא שמר דוקא לתובע פרוייקט מבין היוקרתיים שנמסרו לבצוע הנתבעת - מה שסותר את הטענה לפיה למשך שנים רבות היתנהלות התובע לא הייתה אחראית, בלשון ההמעטה." גרסת הנתבעת גם אינה מתיישבת עם האמור במכתב הפיטורים שנימסר לתובע, שם צוין כי התובע פוטר בשל "צמצומים", ונושא הליקויים בעבודתו אינו מוזכר בו כלל.

...

בנסיבות העניין בשים לב לכך שבגין פיטוריו של התובע כבר נפסקו פיצויים בגין נזקים בלתי ממוניים (הגם שהמקור הנורמטיבי לכל פיצויי הוא בהוראת דין שונה), מצאנו לפסוק פיצויים בגין אי קיומו של הליך שימוע בסך 10,000.

כך או כך, טענות הנתבעת בעניין זה נדחות.

סוף דבר – התביעה מתקבלת כמפורט להלן: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2017 ועד התשלום בפועל: פיצויים בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות, תשמ"ח - 1988, בסך 15,000 ₪; פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בסך 10,000 ₪.

(להלן:" חברת אדיבי") לצורך הוכחת טענותיה, התובעת הגישה בקשה למינוי מומחה בהתאם לסעיף 5(א) לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו 1996 (להלן:"חוק שכר שווה") על מנת ליתן דין וחשבון אודות היתנהלות הנתבעת בבצוע האפלייה כלפיה ולאפשר למומחה גישה למערכות השכר של הנתבעת וכן צו למתן חשבונות על מנת לקבל את הנתונים הקשורים בשכרו של מר צדוק ומר אלמוזינינו לרבות תלושי שכר, טופס 126, פירוט תשלומי בונוסים שנתיים ומסמכים נוספים בהקשר זה. במסגרת כתב הגנה טוענת הנתבעת מנגד, כי התובעת פוטרה בשל הליך צמצומים רוחבי וביחס להליך שניהלו הצדדים לפני הממונה על עבודת נשים, הרי אין חולק שפיטורי הנתבעת בשנת 2020 לא מומשו ואף הממונה קיבלה את הצעת התובעת להפחית בשכרה, בסך של 3,000 ₪.

סעיף 56.1 לבקשת התובעת: "טענת צמצומים" "פירוט עלויות שכר של התובעת, לרבות אסמכתות ותאריכים כפי שהוצג בהליך בפני הממונה על עבודה נשים" – בראי מבחן הרלוואנטיות הנועד להליך העקרי, איני מוצאת רלוואנטיות לנדרש היות וטענת התובעת לאפליה הנו ביחס לשכר ותנאים שקבלה או לאו ואין רלוואנטיות אשר לעלות השכר על ידי הנתבעת או חלוקת המשאבים של הנתבעת ושיקולייה כמעסיקה, ביחס לעלות שכר העובדים.

...

"רשימת עובדים בנתבעת שנדרש מהם להגיע ולעבוד בפועל ממשרדי החברה בתקופת ההודעה מוקדמת ו/או תקופת הסתגלות בהתאם להסכם סיום העסקתם" – לאור הבקשה, ככל ומדובר בסיום העסקת התובעת, 5.1.2022, איני מוצאת טעם להמצאת מסמכים לאחר סיום העסקת התובעת וככל ומדובר בכלל העובדים בנתבעת, מדובר בבקשה כוללת, בלתי סבירה ומידתית ולפיכך, נדחית.

בזיקה לאמור, איני מקבלת את הבקשה הכללית של התובעת לקבל לידה את כל דוחות הנוכחות של עוזרי החשב, קורות חיים של עוזרי החשב , תלושי השכר ואסמכתאות של עוזרי החשב (סעיף ב2-4 לתצהיר הנתבעת) היות ובסיס טענות התובעת בהליך לפני הינו ביחס לטענת האפליה על רגע מגדרי למר צדוק ומר אלמוזנינו ובהתאם להחלטה זו ולאחר שכאמור, בית הדין נעתר להמצאת הנדרש בראי מבחן הרלוונטיות – איני מוצאת מקום בהליך, לחשוף את כל הנתונים של כל עוזרי החשב בנתבעת ובאופן רחב ביותר וללא לתת את הדעת על מין העובד, תחילת עיסוק העובד, הרלוונטיות מול התובעת לרבות תחום אחריות ובעיקר, כי מדובר בבקשה רחבה יתר על המידה וללא רלוונטיות לנטען בכתב התביעה המתוקן ו/או בטענות התובעת לאורך ההליך.

סוף דבר- הבקשה מתקבלת בחלקה ובהתאם למפורט לעיל ועל הנתבעת להמציא את הנדרש כמפורט בסעיפים 61-62, 57, 48-50, 43, 38-41 בכפוף למגבלת תקופת ההתיישנות וככל ולא מדובר במסמכים, אשר על הנתבעת לייצר במיוחד להליך.

הנתבעת טענה כי הקף חובת השימוע בפיטורים מחמת צימצום בעבודה היא מסויגת, ולעתים אף אין כל חובה לערוך שימוע.

ממילא, אותה טענה לא הוכחה, והיא גם לא עומדת בתנאים הפסיקתיים הנדרשים לשם הוכחת טענה זו, שמפורשת בצמצום על ידי בית הדין הארצי.

...

טיעוני התובע מקובלים עלינו במלואם, גם בנקודה זו. על כן, ולסיכום נקודה זו, אנו דוחים את טענת הקיזוז הנ"ל במלואה, ובכלל זה – גם טענותיה של הנתבעת בסיכומיה.

סיכום לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל ברוּבה המוחלט, ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן – א. פיצויי פיטורים בסך של 13,193 ₪; דמי הודעה מוקדמת בסך של 12,674 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 10,000 ₪; פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות על חשבון תגמולים בסך של 9,566 ₪; פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן השתלמות בסך של 11,958 ₪; גמול שעות נוספות בסך של 61,200 ₪; פיצוי בגין תלושי שכר שאינם תקינים בסך של 5,000 ₪.

אשר לטענות הקיזוז של הנתבעת, הרי שאלה דינן להידחות בכללותן, מלבד טענת קיזוז יחידה, שהיא הטענה בגין השכר העודף ששולם בחודש 11/2012.

כך גם לא מצאתי לקבל את הטענה שלא הוכחו פיטורי הצמצום בשל סתירה בין עדויותיהם של מר איוב ומר חורי.

התובעת בחרה שלא להודיע למר חורי על הריונה באותו המועד ופנייתה הראשונה בענין זה היתה במסגרת מכתב הדרישה שנשלח למחרת היום על ידי עו"ד מטעמה לתשלום פיצוי בגין פיטוריה (יצוין כי במכתב זה לא ביקשה התובעת את ביטול הפיטורים בשל הריונה).

...

לאור המסקנה שאליה הגעתי שלפיה שכר התובעת לא כלל את דמי הנסיעות וכי היא הודיעה על מקום מגורים בבאר שבע (ובפני לא הוצגה כל ראיה אחרת) – זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה לסך של 150 ₪ לחודש ובסך כולל של 600 ₪ (בעבור חודשים יולי –אוקטובר 2016) אשר להפרשות לפנסיה – הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת כי היתה לה קופת פנסיה פעילה עוד קודם לתחילת עבודתה אצל הנתבעת (ראו נספח ג' לכתב התביעה).

אחרית דבר על יסוד כל האמור תשלם הנתבעת לתובעת כדלקמן: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 15,000 ₪; דמי נסיעות בסך של 600 ₪; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 2,893.33 ₪.

תביעות התובעת לפיצוי ממוני ושלא ממוני בגין פיטורים בניגוד לחוק שיוויון ההזדמנויות – נדחות.

התובע לא הוכיח העדרות בתקופה בה טוען לאי כושר מלא, ולכן אין לפסוק פיצוי בגין תקופה זו. לחילופין, תקופת אי כושר תעסוקתי של התובע הנה לכל היותר בתקופה בה נקבעו לתובע נכות זמנית בשיעור 100% במל"ל, מיום התאונה ועד 28.2.13(18 חודשים), ומתום הנכות הזמנית ועד לפיטוריו לפי נכות תפקודית של 10%.

עיון בתדפיס רציפות הביטוח של התובע במל"ל (נספח נ/3 לתיק מוצגים של הנתבעת) מעלה כי הכנסתו השנתית של התובע לאחר חזרתו לעבודה בספטמבר 2014, בשנים 2014 ו- 2015, היתה אומנם נמוכה מהכנסתו טרם התאונה, אולם כבר בשנת 2016 ועד למועד פיטוריו בשנת 2018 (בעקבות צימצום בהקף העבודה ומעבר המפעל לשטחים), חזרה הכנסתו להקף דומה לזה שעמדה בשנים שקדמו לתאונה.

המסמך האמור אינו ערוך כחוות דעת רפואית, הנדרשת לצורך הוכחת עניין שברפואה.

...

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובפסיקה אליה הפנו, אין בידי לקבל את פרשנותה וטענותיה של הנתבעת בסוגיה הנדונה.

על כן, באתי למסקנה כי הודעה שניתנה על ידי התובע למל"ל על דבר הגשת תביעתו ניתנה כדין, תוך זמן סביר, המאפשר למל"ל שהות מספקת לשקול ולהחליט אם להצטרף להליך התביעה.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי מעבר לתשלומי המל"ל בסך 125,140 ₪, וכן, החזר אגרת בית משפט ושכר טרחת עו"ד כחוק.