האם מנקודת מבט המעביד עדיף שתאונה לא תוכר כתאונת עבודה

ביום ה-17.5.17 פנה התובע לנתבע בתביעה להכיר בארוע המוחי כפגיעה בעבודה.

המסגרת המשפטית הוראות סעיף 79 לחוק קובעת: "'תאונת עבודה' - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". הלכה פסוקה היא, כי על התובע להוכיח שארע בעבודתו ארוע חריג אשר יכול והביא לפגיעתו.

על התובע להביא ראשית ראיה לכך שארע בעבודה ארוע חריג כאשר בחינת חריגות הארוע נעשית באופן סובייקטיבי מנקודת מבטו של הנפגע (דב"ע נו/0-11 נורית חזאם - המוסד, פד"ע לו 75).

...

כאמור, נטל ההוכחה להביא "ראשית ראיה" לקיומו של אירוע חריג רובץ לפתחו של התובע אולם כפי שנפסק בפרשת נדב אושרי (306/03 נדב אושרי - המוסד, ניתן ביום 6.4.06; להלן "פרשת אושרי") "אין צורך בהוכחה גורפת אלא די בהוכחה המראה במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג". לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ולאחר ששקלתי את מכלול טענותיו של התובע, לא שוכנעתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח את תביעתו.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי אירעה לו "פגיעה בעבודה". משכך, דין התביעה - להידחות.

גירסתו של התובע, אם כן, עדיפה לטענתו על גירסתה של גב' גנץ, שכן התובע היתייחס לכל נקודות הזמן הרלוואנטיות המתייחסות לקרות המקרה, תיאר לפרטי פרטים את מסכת הנסיבות העובדתיות אשר קשורה במישרין ובעקיפין לקרות הארוע עם כל המשתמע מכך.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: החוק), מגדיר תאונת עבודה כך: "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". סעיף 83 לחוק קובע חזקת סיבתיות ולפיה: "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חצוניים הנראים לעין, בין שארעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על ארוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". על פי ההלכה, על מנת שארוע לב יוכר כתאונת עבודה על המבוטח להוכיח קרות ארוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות ארוע הלב.

בית הדין בוחן את הארוע מנקודת מבטו הסובייקטיבית של העובד, אך עם זאת, יש צורך בראיות אובייקטיביות על מנת להוכיח הארוע, ואין די בעדותו הסובייקטיבית של העובד (עבל 663/08 אהרון זילבר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.2.09).

...

] אם כן, חשש מערבוב פרות בשל קושי לסדר אותן אחר כך וקושי בפתיחת שער שהתובע פותח מיד יום לצורך סידור הפרות, אינם עולים לכדי אירועים חריגים, ושוכנענו כי לכל היותר מדובר במאמץ רגיל במסגרת העבודה ובלחץ רגיל בעבודה, וזאת בניגוד לתחושת סכנת חיים כתוצאה מערבוב הפרות שעשויה הייתה אומנם להוות אירוע חריג, אך כאמור לעיל לא השתכנענו כי אכן רצו לכיוונו של התובע 32 פרות (או פחות מכך) וכי התובע חש בסכנת חיים.

[footnoteRef:34] סתירה זו מתווספת לשאר הסתירות שמצאנו בשאר הנושאים.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, לא שוכנענו כי ארע לתובע אירוע חריג במהלך עבודתו ומשכך לא שוכנענו כי ארעה לתובע תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, ולכן התביעה נדחית.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הדן בפגיעות בעבודה מגדיר תאונת עבודה כך: "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". הלכה פסוקה היא, "שהמבחנים להכרה בארוע מוחי כבתאונת עבודה דומים למבחנים שנקבעו לעניין זה במקרים של אוטם שריר הלב: על מנת שארוע מוחי יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של "ארוע חריג" בעבודת המבוטח, אשר היתרחש בסמוך לקרות הארוע המוחי, היינו מתח נפשי יוצא דופן או מאמץ גופני בלתי רגיל" (דב"ע מו/0-139 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח, 315).

"על תובע המבקש להכיר בארוע המוחי בו לקה כתאונת עבודה, מוטל הנטל להביא ראשית ראיה לכך שארע לו ארוע בעבודה, אשר היה חריג למאמץ הרגיל שלו בעבודה, סמוך לפני הארוע המוחי, כאשר בית הדין בוחן את האירועים במבחן סובייקטיבי, מנקודת מבטו של הנפגע, ולא מנקודת מבט אובייקטיבית" ( עב"ל 307/07 עמליה יאזמה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 07.11.07; עבל 502/09 משה סידה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.10.10).

...

הנה כי כן, בהנחה ונקבל את גרסתו של התובע, ולא כך הוא המצב, ביחס להתרחשות האירוע החריג, שכביכול התרחש ביום 21.5.18, הרי שלא שוכנענו כי המדובר היה ב"אירוע שיא" "שמעולם לא הגיעו לממדי האירוע נשוא התביעה" (סעיפים 13 ו – 24 לסיכומי התובע).

לסיכום, עדותם של מר אפרים ומר קרוצ'רו היו קוהרנטיות ועקביות, ועמדו בסתירה מוחלטת עם עדותו של התובע ולגרסאותיו השונות.

סיכום לאור כל האמור לעיל, משלא שוכנענו כי התרחש האירוע הנטען, אנו דוחים את התביעה.

כאמור, שיטת העבודה שנבחרה היתה בלתי סבירה לכתחילה, והעדיפה באופן ברור ביצוע העבודה במינימום עלות על חשבון בטיחות העובד, שכן לא כללה אמצעי זהירות נדרשים, תימוכין מתחת לתקרה, במת הרמה ניידת, רתמת בטיחות, וכיו"ב. אבל גם אם מתעלמים מכל מאלו, ובכל זאת נבחרת שיטת עבודה של ניסור התיקרה כאשר העובד המנסר עומד עליה, אזי נידרש היה, לכל הפחות, סימון ברור על גבי התיקרה עד לאיזו נקודה בדיוק על העובד לנסר, ופקוח הדוק על אופן ביצוע העבודה המבוצעת בשיטה כה מסוכנת, באמצעות מבט וקשר עין קרוב ורצוף עם העובד כך שלא יחרוג מן הגבולות שהתווה המעביד.

כפי שנקבע, למשל, בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תיכנון ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (31.8.2011), בפיסקה 26: "נקודת המוצא לעניין זה הנה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שארעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הנה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528)". בנושא זה נקבע עוד מקדמת דנא, בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965) בעמ' 211-212: "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לידרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים ...". פסק דין מנחה נוסף ניתן בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982) (להלן: "פס"ד מרציאנו"), שם נאמרו הדברים הבאים, המצוטטים בפסיקה לעתים קרובות: "מגמה, שהשתרשה בהילכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הנו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו ... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה". [פס"ד מרציאנו, עמ' 603-604] בע"א (חיפה) 31469-03-20 פלוני נ' מגדלי קרור שרון (1985) בע"מ (25.5.2020), קבע בית המשפט המחוזי (הרכב כב' הנשיא רון שפירא וכב' השופטות בטינה טאובר ותמר נאות פרי) כי לא היה מקום לייחס אשם תורם לעובד אשר נידרש לפתוח בורג, עשה שימוש בדיסק על דעת עצמו כדי לחתוך את הבורג מבלי לעדכן את הממונים עליו, ונפגע לאחר שהדיסק "פגע בברזל", נהדף לאחור ופצע אותו.

...

סבורני כי בנוגע לתקופה זו ניתן להכיר בפגיעה של 50% מכושר השתכרותו.

סוף דבר סך כל הנזק עומד על 907,925 ₪, ומסכום זה יש לנכות 25% בגין אשם תורם, כמפורט לעיל.

הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך כולל של 590,500 ₪.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום הנ"ל, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.

וזה העיקר, נוכח העובדה כי התובע נקלט לשורות הנתבעת בשלהי שנת 2012, אפילו הנתבעת פשטה ולבשה צורה חדשה, הדבר אינו מעלה או מוריד מנקודת מבטו של העובד לגבי צו 2008, ככל שיוברר כי זה חל עליו.

סעיף 5 שעניינו "שעות עבודה" קובע כי "העובדים ששכרם משולם עפ"י הספקם (קבלנות), שכרם לא יפחת משכר המינימום התקף וכפי שישתנה מעת לעת או בהתאמה עפ"י חלקיות משרתם". סעיף 6 שעניינו "שעות נוספות" קובע כי "יש להמנע מלעבוד שעות נוספות ככל האפשר, אולם העובדים חייבים לעבוד שעות נוספות אם צרכי המפעל מחייבים זאת לשם השלמת הזמנות דחופות, עבודות הכרחיות לקיומו של המפעל או לשם התקנת סידורים טכניים שאינם סובלים דיחוי...". סעיף 7 שעניינו "העברה משלב לשלב ומסוג לסוג" קובע כי "העברת עובד משלב אחד לשלב אחר בעיבוד היהלום למישנהו או מסוג יהלום אחד לסוג אחר, לשם קידום העובד בעבודה או שצורכי המפעל מחייבים את ההעברה- תיעשה בהסכמה הדדית, בין הנהלת המפעל והעובד הנוגע בדבר בהיתחשב בותק, במקצועיות של העובד ובצרכי המפעל". סעיף 8 עניינו "הפרעות בעבודה, אבנים קשות לעיבוד, אופנים". תחת סעיף 8.1 לצוו נקבע כי "המעביד ידאג לציוד תקין, לאספקה סדירה של חומר גלם לעבודה ולעובדים במפעל, כדי למנוע הפרעות ותקלות בעבודה והפסד בשכר עבודה". סעיף 12 לצוו עניינו "בטיחות, רווחה ואיכות חיים בעבודה"; וסעיף 13 עניינו "תאונות בעבודה". סעיף 14 עניינו "שכר עבודה", במסגרתו נקבע כי "תעריפי שכר העבודה מסומנים כנספחים א/1-א/7". נספח א/1 עניינו "תעריפי שכר עבודה בניסור עגולות (המחיר לאבן באגורות חדשות)"; נספח א/2 עניינו "תעריפי שכר עבודה בחיתוך (המחיר לאבן באגורות חדשות); נספח א/3 עניינו "תעריפי שכר עבודה ליטוש עגולות נסורות (בדופן רגיל); נספח א/4 עניינו "תעריפי שכר עבודה ליטוש עגולות נסורות (בדופ מכאני); נספח א/5 עניינו "תעריפי שכר עבודה ליטוש קפס עגולות (בדופ רגיל); נספח א/6 עניינו תעריפי שכר עבודה מרקיזות מנוסרות; נספח א/7 עניינו תעריפי שכר עבודה בגטים (מנוסרות)". סעיף 17 עניינו "תוספת יוקר" במסגרתו נקבע כי "תוספת יוקר תשולם לכל העובדים במפעל (עובד בשכר יומי, חודשי או קבלני) על בסיס השכר המשולב בהתאם להסכם הקבוצי הכללי לתשלום תוספת יוקר...". סעיף 18 שכותרתו "הדבקה" קובע כי "שכר המדביק יהיה כנזכר בנספח א/1..". שנית, אנו סבורים, בדומה לעמדת הצדדים להסכם הקבוצי הענפי, כי נוכח תפקידו של התובע הוא אינו נימנה עם העובדים מ"הסוגים" הכלולים בהסכם הקבוצי, שכן אינו נימנה על עובדי הייצור במפעל.

גירסתו של גבי בעיניין זה עדיפה בעינינו.

הדברים מקבלים משנה תוקף, עת בדיון ההוכחות טען גבי כי התובע עבד אצלו "פקיד בניירת, חשבוניות, התחשבנויות, שכירויות" (ע' 16 ש' 14-15); ובהמשך "הוא שיקר. הוא לא מבין ביהלומים ולא היה במפעל 4 שעות ולא כלום, חד משמעית. אפשר להביא לכאן לוטש שיגיד אם הראה לו אי פעם יהלומים. הוא בכלל לא יודע להסתכל במשקפת. אני עושה את הכול בילדים וגם הילדים שלי שחברו אלי זה קשה להם כי אני הדומינאנטי. אין לו נגיעה/ידע בשום דבר שקשור ליהלומים, זה הכול מצג שוא. אפשר להביא לוטשים שיעידו האם לוטש הראה לו יהלום...הוא היה הולך (למפעל –ד.י) להחזיר אבנים ולהביא כשליח" (ע' 16 ש' 16-21).

ואחרון, דומה כי תכלית ההסכם הענפי נלמדת אף מסעיף 9 להסכם הקבוצי (שלא הורחב) במסגרתו נכתב תחת "הכשרה מקצועית" כי "הצדדים מכירים בחשיבות ובצורך של הכשרה והשתלמות מקצועית של העובדים ושל עובדים חדשים לתעשייה זו ולמען התפתחותה...". דומה כי בין עבודה של איש כספים לבין תכלית ההסכם אין ולא כלום (בשינויים המחויבים ראו עניין פונטוס).

...

ודוק, אנו סבורים כי שכר היסוד של התובע עמד על סך של 14,372 ₪.

סוף דבר נוכח כללם של דברים, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים: א. השלמת פדיון ימי חופשה בסך של 4,734 ₪.