בקשה שכזו, החוזרת על עצמה לא מעט במסגרת עתירות המוגשות לבית המשפט המינהלי, שבה ומעוררת את שאלת גבולות סמכות הגבייה המנהלית שהוענקה לעירייה בחוק ובפרט השאלה האם כשמדובר בגבייה מנהלית יש במשלוח חוזר ונשנה של התראות לכתובת שבה לא מתגוררת העותרת, כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות של החוב? וכשבמישור המינהלי מדובר עולה מיד השאלה - מה נפקות חובת ההגינות המנהלית המוטלת על הערייה בעיניין האופן שבו היא גובה חובות ארנונה מאנשים כמו מר נדב המנוח, הנמצאים בעוני ובמצוקה קשה במיוחד? על כל אלו ועוד בהחלטה דנא.
נטען כי "כל מכתבי ההתראה והדרישה לתשלום מיידי נשלחו, ככל שנשלחו, לכתובת ברחוב לה גרדיה 39 בתל-אביב, גם לאחר פטירת המנוח ופטירת בת זוגתו ז'נט נדב ז"ל" וכי מכתבים אלה "לא נימסרו לידי אף אדם, תוך שצוין כי הונחו מתחת לדלת ו/או הודבקו במקום. כמו כן, במספר אישורי מסירה צוין במפורש כי הנכס נראה ריק" וכל זאת כשהעירייה "מודעת לעובדה כי העותרת התגוררה בכל התקופה הרלוואנטית ברחוב סוקולוב 32 ברמת השרון" (סעיף 31 לעתירה).
עוד נטען כי "לרשות זכות לפעול בשני ערוצים נפרדים, באזרחי ומנהלי, ואין באחד כדי להשפיע על השני וכי אין מניעה שבערוץ אחד ייקבע כי הערייה נהגה בשיהוי או היתיישנות ובשני ייקבע ההפך" (סעיף 49), כי הערייה שלחה את המסמכים לדירה ברחוב לה גרדיה מאחר שזו כתובת המגורים של העותרת הרשומה במשרד הפנים.
...
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העקרונות שבבסיס דיני הסעדים המינהליים: "כל תרופה וכל סעד אשר יישרו בעיני בית-משפט זה והנראים לו כדרושים לעשיית צדק הם בהישג ידו" (בג"ץ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449, 455-454 (1974)).
כאמור לעיל – העתירה מתקבלת.
בהתאם לאמור אני קובעת כי חוב הארנונה נושא עתירה זו התיישן והמשמעות היא שעל העירייה לחדול מפעולות הגבייה המנהלית ולהסיר את העיקול שהטילה על הנכס ברחוב התקווה 44.
