האם מחויבים בתשלום הוצאות משפט בגין מחיקת תביעה בהסכמה

ובסוף התגובה החברה הדגישה כי בין אם ביהמ"ש ידחה או יקבל את הבקשה נכון וצודק לחייב את המבקשים בתשלום הוצאות משפט בסכום משמעותי.

גם אם קיימת הסכמה מצד החברה, הקובע הוא טובת הקבוצה עליה מופקד גם ביהמ"ש. את בקשת המחיקה אני סבור כי נכון לקבל, זאת בשונה מהטעם העומד ביסודה.

אף יתרה מכך, נראה כי הדרך הנכונה למחיקת עילות אלו היא באמצעות מנגנון ההסתלקות (רע"א 2935/20 יורשי המנוח יצחק בן אביר ז"ל נ' דלתא להשקעות ולמסחר בע"מ, פסקה 10 (24.11.20), מנגנון אשר :".. נועד לאפשר לבית משפט למחוק תובענות שמתברר כבר על פני הדברים שסכוייהן להצליח נמוכים" ע"א 8114-14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 22 (5.8.18).

עוד נקבע בהקשר זה : "כי המבקש לשמש כתובע ייצוגי מחוייב, בין היתר, אף בתום לב דיוני. התובע חייב לערוך מלכתחילה את כתב תביעתו ואת הבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית ביסודיות ובכובד ראש, ולא בנקל יתיר בית המשפט את תקונם של כתבי הטענות, אם הוברר שהתובע לא נהג כך"(רע"א 2444/08 שופרסל בע"מ נ' כהן, פסקה 9 (21.12.08).

...

בעניינו - חלפו כארבע שנים מהגשת בקשת האישור, ועוד מתברר כי המבקשים לא טרחו להסביר מחדל מתמשך זה, מכאן אין להיעתר לבקשת התיקון.

סוף דבר מכל האמור, אני נעתר בזאת לבקשת המחיקה/ההסתלקות כאמור בפסקה 17 שלעיל.

לאור זאת, אני מחייב את המבקשים בתשלום הוצאות משפט לחברה (המשיבה) בסך של 7,500 ₪.

כן הורה בית משפט קמא כי ככל שהמשיבה תגיש תביעה חדשה באותו עניין נגד המערערת כי אז הדבר יהיה כפוף לתשלום הוצאות משפט מראש בסך של 7,500 ₪ וחוות הדעת הנוירולוגית שהוגשה בתיק מטעם פרופ' הראל מילר תחייב לכל הליך משפטי אחר.

לאחר שהמערערת לא הסכימה לחזור בה מן העירעור ולהותיר את ניהול התביעה העתידית ככל שתוגש על ידי המערערת בידי ההרכב שידון בה, תוך הותרת קביעותיו של בית משפט קמא כאמור בפסק הדין על כנן, אין מנוס מלפנינו מליתן את פסק דיננו.

בעקבות האמור, הודיעה המשיבה כי היא מסרבת לאישפוז פסיכיאטרי ולנוכח הוראות ההחלטה שנתנה עוד ביום 08/12/20 עתרה היא למחיקת התביעה תוך שבקשה כי לעניין ההוצאות והאגרה בית משפט קמא יתחשב במצבה הרפואי והכלכלי הקשה.

נוסיף ונציין כי המשיבה אכן תהא מחויבת להגיש את תביעתה טרם התיישנותה ובכפוף להוראותיו של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ואולם ראוי יהיה לבחון במועד הגשת תביעתה החדשה, ככל שתוגש, את מצבה העדכני של המשיבה לצורך עריכת חוות דעת מטעם מומחה פסיכיאטרי שימונה, וזאת על רקע השלכותיו הכבדות של אישפוז פסיכיאטרי על הפרט.

...

לאחר ששבנו ושקלנו את טענות המערערת שפורטו בהרחבה בהודעת הערעור שהוגשה מטעמה וכן שקלנו את טענות בא כוחה בדיון שהתקיים בפנינו, סבורים אנו כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא עת לא ראה להתנות את חידוש התביעה בהמלצתו של פרופ' אליצור, כאמור לעיל.

לנוכח כל האמור, סבורים אנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא אשר שקל את כל השיקולים הרלבנטיים וערך את האיזונים הנדרשים, ובוודאי שאין בו כדי לקפח את המערערת.

סוף דבר לאור כל האמור והגם שהמשיבה לא הגישה תשובה לערעור ולא התייצבה לדיון, דין הערעור להידחות.

בנסיבות העניין ושעה שסבורים אנו כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש את הערעור, אנו מחייבים את המערערת בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ₪.

בדומה לכך, טוענת הנתבעת 3 כי דבר לא מנע מהתובע לצרף את הנתבע 1 לתביעה בהליך הבוררות, ומשלא עשה כן, מיצה את העילות ומנוע הוא מתביעה זו. בתגובה לכך, טוען התובע כי הבורר לא נידרש לסוגיית הוצאות המשפט ולפיכך, אין בעיניין כל כבילה פוזיטיבית.

בהקשר זה, מפנה הנתבע 2 לת.א (ת"א) 43836-03-19 ב.ס.ר ישראל נדל"ן נ' שירת הקרן בע"מ (בנבו, 4.2.2020), הקובעת כי "מחיקת התובענה בהעדר עילת תביעה תיעשה במקום בו ברור וגלוי על פני הדברים שאין לתובע סיכוי להשיג את הסעד המבוקש על ידו בתביעה". במקרה דנן, טוען נטר כי אין כלל יריבות בינו לבין התובע באשר לעילת העברת המניות ואף עילה זו נדונה בהליך הבוררות, לו הנתבע 2 לא היה צד ולפיכך, אין הגיון בבקשת תשלום מצידו לתשלום הוצאות ההליך הנ"ל. כמו כן, באשר לעניין הדירה, טוען הנתבע 2 כי היה על התובע להגיש תביעה כנגד מקבלי הדירה (האם ולאחריה צד ג' 4 ) שכן הדירה עדיין קיימת ולא עברה לכל גורם אחר.

לטענת הנתבעת 3, משמעות הדבר היא שגם אם ינוהל ההליך עד תום, אין בידי התובע להוכיח את תביעתו ודין התביעה להדחות כבר בשלב זה. בתגובה לאלו, טוען התובע כי עילת התביעה כנגד הנתבע 1 מבוססת על עובדה שהמנוח דיווח לרשם החברות אודות העברת המניות הפסולה והמזויפת במסגרת מסמכים שהוכנו על ידו ושמכוחם הועברו מניות אל אביו של התובע, אגב שתוף פעולה מלא עם משפחתו של התובע ומבלי לוודא הסכמתו.

מכאן, טוען הנתבע 2 כי השהוי בהגשת התביעה מביא לקושי במציאת מסמכים רלוואנטיים, שכן בהתאם לסעיף 2 לכללי לישכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי הדין), תשל"א-1971, עורך דין מחויב לשמור מסמכים בעיניין של לקוחו למשך 5 שנים.

...

לפיכך, ואם מבסס התובע את אחריות הנתבעים 1-3 בין היתר על חתימתם/ידיעתם/דיווחם על מסמכים "פסולים" אלו, ואלו הובאו לידיעתו רק לאחר שנת 2016, המסקנה היא, לכאורה, וכל עוד לא יקבע אחרת, שהתביעה לא התיישנה.

למסקנה זו כמובן השלכה על שני הצדדים – מי מהם אינו יכול לטעון להשתק, והתובע, ככל שיעמוד על טענותיו בעניין ה"זיוף" וה"מרמה", ידרש להוכיח את טענותיו, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, והכל ברף ההוכחה הנדרש להוכחת טענות מסוג זה. מסיבה זו בלבד יש לדחות את טענת מעשה בית דין.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ומאחר וגם את טענת השיהוי יש לבחון בראיות, הנני מורה על דחיית הבקשות.

בראשית הדרך, התביעה הוגשה לבית הדין האיזורי נגד שתי נתבעות נוספות; רמי לוי שווק השקמה בע"מ וחברת יוסי בן שימול שירותי ניקיון בע"מ. התביעה נגד רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נדחתה בהסכמת הצדדים במסגרת דיון מיום 25.5.2021, אשר ניתנה במהלכו גם החלטה על צירוף המשיבה 2 כנתבעת נוספת בהליך.

לפיכך, הורה בית הדין האיזורי על מחיקת התביעה בפסק דין מיום 21.9.2022, תוך שנקבע, כי הגשת תביעה חדשה מטעם המנוח או יורשו כנגד הנתבעות (המשיבות) בעילות הנטענות בכתב התביעה, תותנה בתשלום הוצאות בסך של 750 ש"ח לכל אחת מהמשיבות.

לחלופין ביקשו המשיבות "להתנות את קיום הדיון בעירעור לגופו של עניין, הן בתשלום הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המבקש והן בהפקדת הערובה שנפסקה להבטחת הוצאות המשיבה". הכרעה תביעתו של המבקש לפני בית הדין האיזורי התבררה כסכסוך עבודה בסמכות שופט (סע"ש).

תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה מסמיכה את בית הדין או את הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן: "... במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו היתחולל ארוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להערך אליו מראש. גם מצב דברים טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובילבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הנתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה" (ע"א 6842-00 משה ידידיה נ' סול קסט (15.03.2001)).

...

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור להידחות.

בכל הנוגע להכרה בטעות של בעל דין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, נפסק, כי טעות, ובמיוחד טעות בדין של בעל דין או בא כוחו, אינה בגדר "טעם מיוחד". במהלך השנים, חל ריכוך בפסיקה זו ונקבע: "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה .." (בש"א 1818-03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי (25.03.2003)).

סוף דבר - הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור נדחית.

אולם, בהסכמת הצדדים התביעה כנגד הנתבעת 3 נמחקה (ראו פרוטוקול מיום 1.7.20 ופסק הדין החלקי בו) והסעדים כנגד הנתבעות 1 ו-2 מוקדו כמפורט לעיל (ראו פר' מיום 1.7.20 עמ' 4).

עוד עתרה התובעת בסיכומיה לתשלום הוצאות משפט כדוגמת אגרת בית הדין בסך 5,036.73 ₪, הוצאות העדים בסך 1,200 ₪, וכן פסיקת הוצאות בגין אורכות שניתנו לנתבעות ודיונים שנדחו.

הנתבעת 1 טוענת כי אין לקבל את טענות התובעת בדבר הפסד שכר בעבור גמול חינוך, שכן מדובר בגמול שמשולם למורה בתפקיד חינוך כיתה, כאשר אין כל מחוייבות לשבוץ שכזה, והדבר נתון לשיקול דעת מנהל בית הספר על פי צרכי בית הספר.

...

דא עקא, לא שוכנענו ש"הניהול הנוקשה" שהתובעת טענה שהנתבעת 2 נקטה בו הופנה כלפי התובעת בלבד ומתוך כוונה לפגוע ולהתעמר בתובעת דווקא.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, מהמארג הכולל שהוצג בפנינו, מצאנו כי לא זו בלבד שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה כי מי מהנתבעות או מטעמן נהג בה באופן של התנכלות תעסוקתית, אלא מצאנו שהנתבעת 2 אף נהגה כלפיה בסבלנות רבה, הכילה את התנהגותה החריגה ואף פעלה לסייע לה לשמור על היקף משרתה שלא יפגע, כל זאת כאשר התובעת מנגד מתנהלת בחוסר תום לב תוך הפרת אמון, בניגוד לנהלים ולכללים החלים עליה, תוך הפרת הוראות מפורשות שניתנו לה על ידי המנהלת, ובהתנהלות בניגוד למצופה ממורה האמורה להוות דמות חינוכית.

בנסיבות אלה, משמצאנו שאין יסוד לטענות ההתעמרות של התובעת וכן לתביעותיה הכספיות כמפורט בסעיף 37 לעיל, דין תביעת התובעת על כל רכיביה – להידחות.