העותרים גם טוענים כי הארועים גורמים לרעש בעוצמה גבוהה ביותר הרבה מהמותר על פי התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 (להלן "התקנות").
...
העיריה עצמה צירפה את פרוטוקול הדיון בעתירה מיום 17.4.16 ,ממנו עולה כי לאחר ששני הצדדים טענו בהרחבה לעתירה לגופה, נאמר על ידי ב"כ העותרים:
" בשלב זה, אני מקבל את המלצת בית המשפט, לפיה השנה יתקיימו חגיגות יום העצמאות בקריית חיים, כפי שתוכנן, אך תהיה הצהרה בעלת תוכן ממשית, עם התחייבות באשר לשיקולים קונקרטיים באשר למיקום האירוע, וזאת לאחר שקילת מקומות חילופיים עליהם הצבענו בדיון זה או נוספים, כאשר ההחלטה בדבר המיקום תפורסם לציבור מבעוד מועד".
בהמשך נאמר על ידי ב"כ העיריה כי:
"המשיבה תקבל החלטה באשר למיקום אירועי יום העצמאות לשנת 2017 עד סוף חודש אוגוסט 2016 , וככל שתעשה פניה של העותרים , מתחייבת העיריה ליתן תשובה באשר למיקום האירועים , בצירוף הנמקה , מדוע נבחר מיקום זה, אל העותרים, לרבות התייחסות למקומות החילופיים שהועלו במעמד הדיון היום".
ולאחר מכן, הצהיר מנהל אגף התרבות בעיריה כי:
"העיריה/המשיבה מתחייבת לפעול עפ"י הצהרת בא כוחה".
על סמך הצהרה זו הורה בית המשפט על דחיית העתירה, תוך מתן תוקף להתחייבות הנ"ל.
אין מחלוקת כי העיריה לא עמדה בהתחייבותה זו ואפילו נדרש זמן ארוך יותר מזה שעליו התחייב מנהל אגף התרבות, גם לאחר שהסתיים הדיון והתקבלה החלטה לא עמדה העיריה בהתחייבותה למסור לעותרים "תשובה מפורטת בכתב" וזו ניתנה לעותרים רק בעקבות הגשת העתירה.
יחד עם זאת, מאחר ובסיכומים התבקש סעד הצופה פני עתיד – מיקום הארועים משנת 2018 ואילך, לא אוכל שלא להידרש לעצם הסעד המבוקש, ובענין זה ההלכה היא כי :
"בית המשפט נוהג ריסון רב בביקורת השיפוטית שהוא מפעיל על עובדות שנקבעו על-ידי הרשות המינהלית. הרשות קובעת את תשתית העובדות על בסיס נתונים שנאספו על ידה. ככלל, אין בית המשפט שם את שיקול דעתו בקביעת העובדות במקום שיקול דעתה של הרשות המינהלית .לעיתים קורה כי הרשות נדרשת לקבוע עובדות, ואלה אינן חד-משמעיות. במקרים מסוג זה קיים מתחם של קביעות אפשריות, שונות במידה מסוימת זו מזו. במקום שכל אחת מן הקביעות היא סבירה ואפשרית, בית המשפט לא יתערב באופציה שנבחרה, אפילו הוא עצמו היה בוחר באופציה סבירה אחרת. ההנחה היא, כי בתחום מתחם שיקול הדעת הסביר הנתון לרשות, באים לידי ביטוי היתרונות הגדולים הטבועים בה: הכשירות והמומחיות, הקשר הישיר לנתונים עליהם מתבססת הקביעה העובדתית, וההיכרות הקרובה עם המדיניות, היקף המשאבים, ואופי הצרכים השונים המצויים ברקע הענין. בהכירו ביתרונות חשובים אלה, יטה בית המשפט שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הרשות המינהלית, ככל שהן מצויות במתחם הסבירות העובדתית, גם אם הוא עצמו היה נוטה לקבוע מסקנות עובדתיות שונות (ספרו של י. זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו) כרך ב, עמ' 759)".
כך נקבע גם בבג"צ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד ל"ו(2) 449 (1982):
" כאשר בית-משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מנהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית-משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המנהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מנהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מנהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מנהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין...
בסיכום הדברים אני קובעת כי העותרים לא הצביעו על פגיעה בזכויותיהם, המצדיקה התערבות שיפוטית ולפיכך, אני מורה על דחיית העתירה.
