התרשמתי מדברי השוטרים, שהעידו בפניי, שהם לא הפעילו כל לחץ על הנאשם, ואף לא כל אמצעי בלתי כשיר אחר, אלא שההפך הוא הנכון – השוטרים הכירו את אביו של הנאשם, משרותו שנים רבות במישטרה, על כן הם נתנו יחס מועדף לנאשם ולאביו, והחוקר אף דאג לעדכן את אביו של הנאשם בהודיית בנו, ואף ביקש מהאב שלא לכעוס על הבן, וזאת לדברי האב עצמו, כפי שאפרט בהמשך.
ב"כ הנאשם טען עוד, שמרשו הודה בחקירתו במישטרה שעה שהיה מעוכב עיכוב בלתי חוקי, מעבר לשלוש השעות המותרות, ומשכך יש לפסול את ההודאה שהיא תולדה של העיכוב הבלתי חוקי.
...
לפי קריטריון זה, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שראוי לתת למחדל, בהנחה שאכן התקיים, לא רק כשעמד לבדו, אלא כחלק ממכלול הראיות"
לא שוכנעתי, כאמור, שנפל דופי בחקירת הנאשם ואף לא בחקירת האירוע בכללותו.
גם טיעון זה אין בידי לקבל - מתמונות הרכב שצולם לאחר התאונה (ת/6 ו-ת/7) ניתן לראות שהרכב סטה מנתיבו, התנגש בעץ, וההסבר היחיד ההגיוני הוא, שבמקרה זה ההתנגשות נגרמה כתוצאה מסטייה מנתיב - רכב הנהוג כראוי אינו סוטה ממסלולו ואינו מתנגש בעץ, ועצם ההתנגשות מהווה הוכחה לרשלנות, ויש בכך כדי להפר את כלל הדרך.
בע"פ 1382/99 מ"י נ' בלחניס, נקבע, שלנאשם אין זכות להיות מוזהר תוך נקיבת סעיף העבירה הספציפי, וכי תפקיד האזהרה הוא לוודא שהנאשם מודע לזכותו לשתוק, דהיינו – מודע לזכותו לאי הפללה עצמית, ואין נפקות לפירוט סעיף האישום בו הוא מואשם בסופו של דבר.
סוף דבר – עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש את כל עובדות כתב האישום, ואני מרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו, והן: מסירת ידיעה כוזבת - עבירה על סעיף 243 סיפא לחוק העונשין תשל"ז-1977; נהיגה ברשלנות - עבירה על סעיפים 62(2) + 38 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 + תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; סטייה מנתיב נסיעה - עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה.
