האם מורה ממלאת מקום נדרשת להחזיק בתעודת הוראה

לאחר הדיון, ביום 12.2.2020, הוצא צו על תנאי, שזו לשונו: מוצא בזאת צו על תנאי המורה למשיבים, משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה, לבוא וליתן טעם מדוע: מדוע לא ייקבע כי סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג-1982 אינו מקנה לשוטרים סמכות לעכב אדם ולדרוש ממנו להציג תעודה מזהה, או לבצע לגביו פעולות שיטור נוספות כגון בדיקת מידע אישי אודותיו במאגרי המידע המשטרתיים, אלא בהתקיים התנאים להפעלת סמכות עיכוב קונקרטית לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 או סמכות עיכוב אחרת הקבועה במפורש בחוק.

עם זאת, בכל הנוגע לשאלה אם שוטר מוסמך לידרוש מאדם שיזדהה בפניו באמצעות הצגת תעודת זהות, מקובלת עליי טענת המשיבים ולפיה הסעיף מבהיר באופן מפורש דיו מיהו בעל הסמכות – "קצין מישטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל", מה רשאי בעל הסמכות לידרוש מאדם – להציג תעודת זהות, ומהו תנאי הסף לדרישה כאמור – שהוא במסגרת "מילוי תפקידו" של מי מהגורמים המפורטים בסעיף 2 (ראו והשוו עניין למברטו, בעמ' 315).

תימוכין לכך ניתן לגישת המשיבים למצוא בשורה של דברי חקיקה אשר מסמיכים גורמי אכיפה ופקוח לידרוש מאדם להזדהות לצרכי אבטחה ובטחון, בדיקת ציות לחוק, ואף לצורך הטלת קנסות מינהליים מקום שבו מופרות הוראות חוק שונות (ראו למשל: סעיף 26(1) לחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התש"ף-2020, אשר קובע כי הגורם המוסמך רשאי "לידרוש מכל אדם למסור לו את שמו ומענו ולהציג לפניו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המזהה אותו"; נוסח דומה בסעיף 8(א)(1) לחוק לתיקון ולקיום תוקפן של תקנות שעת חרום (נגיף הקורונה החדש – אכיפה), התש"ף-2020; סעיף 4(1) לחוק שמירה על בטחון הציבור, שמעגן את הדרישה להזדהות לשם "שמירה על בטחון הציבור מפני פעילות חבלנית עוינת ומפני אלימות"; ועוד).

באין סמכות לדרישה כאמור, מילותיו של השוטר הדורש תהיינה בגדר מילים ריקות שאין בכוחן ליצור – יש מאין – דרישה בת-תוקף שהאזרח חייב להענות לה. הנני ער לאמירתו של השופט מ' שמגר (כתוארו אז) אשר נאמרה בע"פ 617/80 למברטו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 313, 315 (1981) (להלן: פרשת למברטו) ביחס להוראה מקבילה שבחוק להארכת תוקף של תקנות-שעת-חרום (החזקת תעודת זהות והצגתה), התשל״א-1971.

...

סוף דבר אם דעתי תישמע, נהפוך את הצו-על-תנאי שניתן על ידינו לצו מוחלט ונקבע כי האמור בסעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג-1982, איננו מקים סמכות עצמאית לדרוש מאזרח את הצגתה של תעודת זהותו; וכי כפועל יוצא מכך, שוטר איננו רשאי לדרוש מאזרח כי הלה יציג בפניו את תעודת הזהות שלו אלא אם כן יש בידי אותו שוטר סמכות לדרוש את הצגתה מכוחו של דין אחר.

" חברי, השופט א' שטיין מבקש לקרוא למעשה בסייפא להוראה זו ("כשידרשו זאת ממנו") את הפסוקית: "על פי הסמכה בחוק אחר". אני סבור, כדעת הנשיאה, כי די במילים המופיעות בחוק הצגת תעודת זהות כדי לאפשר לבעלי התפקידים המנויים בסעיף 2 לחוק האמור לדרוש מתושב את הצגת תעודת הזהות (ובהקבלה, בשינויים המחוייבים, חל העניין אף על מי שאינו תושב, כאמור בסעיף 3 לחוק הצגת תעודת זהות).

לסיום ולמען הסר ספק אבהיר כי אין לפרש את כל האמור לעיל כבא להעניק בדרך כלשהי כוח למשטרה להפעיל את סמכויותיה בנושא באופן שאיננו שוויוני וכל ניסיון לעשות כן באופן בררני – לא יצלח.

עמדה על כך כבוד הנשיאה א' חיות בבג"ץ 4455/19 עמותת טבקה - צדק ושויון ליוצאי אתיופיה נ' משטרת ישראל (נבו 25.01.2021; להלן: עניין טבקה) בקבעה כי גם הסמכות לידרוש הזדהות לפי חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ״ג-1982, שאינה כרוכה בקיומו של חשד סביר כפופה גם למיגבלות המנויות בפרק ג' לחוק המעצרים, בשינויים המחויבים.

פשיטא, אם כקביעת בית המשפט העליון בעיניין טבקה דרישה להציג תעודת זהות, שאינה חייבת להיות כרוכה בקיומו חשד סביר מהוה עיכוב וכפופה להוראות חוק המעצרים, ברור שדרישה להזדהות שנולדה על רקע ביצוע עבירה מקימה את כללי העיכוב שבחוק.

לעניין זה יפים דבריה של הנשיאה חיות בעיניין טבקה: "לגישתי, הדרישה כי אדם יזדהה בפני שוטר באמצעות תעודת זהות, עשויה להוביל לפגיעה ממשית בזכות לכבוד האדם. פגיעה זו מתבטאת בכך שפניית גורם אכיפת חוק לאדם המצוי ברשות הרבים והחשוף לעיני עוברי אורח, מלווה בתיוגו של אדם כחשוד בבצוע מעשה עבירה. בנסיבות שבהן בפני אותו אדם אף לא הוצג טעם מוברר שבעטיו הופעלה הסמכות, עשוי להתעורר חשש כי הסמכות הופעלה באופן שרירותי, וכבר נפסק לא אחת כי סמכות שלטונית שמופעלת בשרירות וללא כל מיגבלה יש בה משום פגיעה בכבודו של אדם ואף באוטונומיה שלו" (פסקה 21 לפסק הדין) השוטרת לא הודיעה לנאשמת ברגע הפניה, או בשום שלב לאחר מכן, כי היא מעוכבת במקום.

(ב) הוראות סעיף קטן (א), למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר ולמסור לו עותק מהצו, לא יחולו – (1)   אם ברור בנסיבות הענין, כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועים לעצור; (2)   אם מילוין עלול לסכל את ביצוע המעצר; (3)   אם מילוין עלול לגרום לפגיעה בביטחון מבצע המעצר בשעת ביצוע המעצר או להעלמת ראיה; חלפו הנסיבות שמנעו מילוי הוראות סעיף קטן (א), יקיים מבצע המעצר את ההוראות האמורות מוקדם ככל האפשר.

בע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (נבו 28.05.2007) קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנידרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית. לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נידרש. עם זאת, השתיקה אינה יכולה לתפוס את מקומן של ראיות התביעה הבסיסיות הנדרשות לצורך הפללת הנאשם. זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ענין מילשטיין, סעיפים 7 ו-10 לפסק דינו של השופט לוי). עם זאת, אינטרס גילוי האמת בהליך הפלילי מורה כי יש לתת ערך ראייתי יחסי לשתיקת הנאשם במשפט, ויחסיות זו מתבטאת בחיזוק ראיות המפלילות את הנאשם בבצוע העבירה.

...

צפייה בסרטון ועיון בדוחות הפעולה מובילים למסקנה כי פעולות הנאשמת היו סבירות ומידתיות.

יתר על כן, כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, הימנעותו של נאשם מלהעיד ולעמוד למבחן החקירה הנגדית מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 617, 632; עניין גרציאני, פיסקה 5.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל אני מורה על זיכוי הנאשמת מהעבירות שבכתב האישום.

כאן המקום לציין כי בסעיף 5.9 לתצהירו טען התובע כי המנהל גייס 16 מורים ללא תעודות הוראה, ללא רישיונות הוראה, ללא תואר ותוך מתן תפקידים נוספים בבית ספר על רקע השתייכותם לתנועה האסלאמית.

עם זאת, התובע עמד הן במסגרת כתב התביעה והן במסגרת תצהירו כי נקלטו לבית הספר עובדים ללא תואר וללא תעודות הוראה, חלק מהמורים מחזיקים במספר תפקידים מעבר למותר על פי דין ובנגוד לרפורמה עוז לתמורה המאפשרת שני תפקידים לכל היותר, וחלק מהמורים ברשימה מעולם לא לימדו בבית ספר.

בעדותו בבית הדין העיד דודי כי "מינוי מורים לתפקידים זה פררוגטיבה של מנהל בית ספר. לשאלת בית הדין, אם יש לנו זכות להיתנגד – כל מועמד שניכנס למערכת שלנו עובד הוראה, הוא עובר פילטר של דרישות הסף למילוי התפקיד. הפילטר זה הרשת. כל מורה שניכנס למערכת החינוך הוא צריך לקבל אישור העסקה ממשרד החינוך (ע' 46 ש' 9-18); ובהמשך, "בבית הספר יש פונקציה של מפקח משרד החינוך שנימצא בבית הספר ורואה מה קורה שם. יש פונקציה של הרשת שנקרא עד לא מזמן רפרנט פדגוגיה שהפך להיות מנהל מרחב שהוא גם בבית הספר ויודע מה קורה שם..." (ע' 46 ש' 22-31; ע' 47 ש' 1-5).

נוכח העקרונות החוקתיים והמינהליים, כמו גם חוק הפיקוח ותקנות מוסדות מוכרים, מחד גיסא, והקף מספר המורים (אשר אינם צד להליך), אשר נטען כנגדם כי הם לא עומדים בתנאי הסף והכשירות לשמש עובדי הוראה – טענה שאף לא קיבלה מענה מספק בסיכומי עמל, מאידך גיסא, אנו סבורים כי טוב יעשה משרד החינוך אם יבדוק, בהתאם לשיקול דעתו, האם המורים המופיעים בסעיף 5.9 לתצהירו של התובע, אשר נקלטו לבית ספר החל משנת 2011 ואילך, עומדים בתנאי ההשכלה הנדרשים להוראה, אפילו אין מדובר במשרה רמה בשירות הצבורי (ע"ע 4965-05-11 אחמד אבו עג'ווה – מדינת ישראל (מיום 21.12.2011), האם המנהל פוסע בחלוקת התפקידים בהתאם להוראות רפורמה עוז לתמורה, והאם מועברים תכנים שאינם מקובלים לתלמידים כנטען בסעיף 6.1 לתצהירו של התובע.

...

נוכח העקרונות החוקתיים והמנהליים, כמו גם חוק הפיקוח ותקנות מוסדות מוכרים, מחד גיסא, והיקף מספר המורים (אשר אינם צד להליך), אשר נטען כנגדם כי הם לא עומדים בתנאי הסף והכשירות לשמש עובדי הוראה – טענה שאף לא קיבלה מענה מספק בסיכומי עמל, מאידך גיסא, אנו סבורים כי טוב יעשה משרד החינוך אם יבדוק, בהתאם לשיקול דעתו, האם המורים המופיעים בסעיף 5.9 לתצהירו של התובע, אשר נקלטו לבית ספר החל משנת 2011 ואילך, עומדים בתנאי ההשכלה הנדרשים להוראה, אפילו אין מדובר במשרה רמה בשירות הציבורי (ע"ע 4965-05-11 אחמד אבו עג'ווה – מדינת ישראל (מיום 21.12.2011), האם המנהל פוסע בחלוקת התפקידים בהתאם להוראות רפורמה עוז לתמורה, והאם מועברים תכנים שאינם מקובלים לתלמידים כנטען בסעיף 6.1 לתצהירו של התובע.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית על כל ראשיה, בכפוף להערותינו בסעיף 116 לעיל.

אשר לסוגיית ההוצאות – נוכח כללם של דברים על התובע לשאת בהוצאות הנתבעות ברף הנמוך, כך שהתובע ישלם לכל אחת מהן סך של 3,000 ₪.

הדין גם מורה כי עם חלוף הנסיבות האמורות, הרי על השוטר למלא אחר חובת ההזדהות, מוקדם ככל הניתן.

אף אם השוטר ע' פעל שלא כדין שעה שלא הזדהה בפניו, ובעניין זה הצדק עם התובע, כאמור, עדיין אין בכך כדי לרפא את הפגם שדבק בהתנהלות התובע ולצדד בזכותו לנהל עם גורמי אכיפת החוק מעין משא ומתן או להציב תנאים מוקדמים להסכמתו לקיים את חובתו להזדהות בפני השוטרים, תוך הפרה בוטה של הוראת סעיף 2 של חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982 (להלן- "חוק החזקת תעודת זהות") שמחייבת כל תושב שמלאו לו 16 שנים לשאת תעודה מזהה, זאת לצד היתעלמות מופגנת מכך שהשוטרים נדרשו לטפל בהפרות סדר במקום, כאמור.

זאת ועוד, מן הראוי להפנות לבג"צ 4455/19 עמותת טבקה צדק ושויון ליוצאי אתיופיה נ' משטרת ישראל , (פורסם במאגרים משפטיים, 25/01/22) בגדריו נקבע מפי כב' הנשיאה בדימוס אסתר חיות כי ס' 2 לחוק החזקת תעודת זהות, מהוה "מקור הסמיכה מפורש דיו לעצם הדרישה להזדהות". כן נקבע בפסק הדין בעמותת טבקה כי הסעיף מסמיך שוטר בעת מילוי תפקידו לידרוש מאדם להציג בפניו תעודת זהות אף ללא קיומו של חשד סביר לבצוע עבירה, אך זאת בכפוף למיגבלות המופיעות בפרק ג' לחוק המעצרים וכן לקיומה של זיקה רלוואנטית בין הדרישה להזדהות ובין המידע המצוי בתעודת זהות.

...

ההכרעה אקדים אחרית לראשית; לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהובאו לפניי, צפיתי פעם אחר פעם בתיעוד המצולם שהתובע הציג לפניי, וכן בחנתי את עדויות הצדדים במהלך חקירותיהם הנגדיות בבית המשפט, ושקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אני מוצא לנכון לקבוע כי התובע עמד בצדק על זכותו המעוגנת בפקודת המשטרה שהשוטר ע' יזדהה בפניו, וכי בנסיבות העניין, ניתן לומר כי זכותו זו הופרה.

ראו גם האמור בע"א (מחוזי ירושלים) 3238/09 מ"י נ' טלי בן לולו (פורסם במאגרים משפטיים, 9/8/09) בגדרו נקבע כי: "אין מקום להצר את צעדיה של המשטרה על-ידי הרחבת האפשרות למצאה חייבת בנזיקין מעבר להכרחי, ויש להישמר מפני קביעת נורמת זהירות שתביא ליצירת משטרה הססנית שתירתע להפעיל שיקול דעת ולממש את סמכויותיה במקרים הראויים (או שתמהר להפעיל סמכותה במקרים שאינם ראויים)." ולשורה אחרונה בנושא זה, סבורני כי צידוד בשיקולי מדיניות משפטית ראויה יוליך לתוצאה בדבר הטלת אחריות על המשטרה, אם כי ברף הנמוך, בעיקר אמורים הדברים שעה שמדובר בגוף שמרכז תחת ידיו כוח רב וסמכויות שלטוניות, ולעניינינו הסמכות לשלול חירותו של אדם בדמות עיכוב, כבילה ומעצר.

יתרה מכך, יש רגליים לטענת התובע כי נפל פגם בהליך העיכוב, זאת לצד המסקנה שהוא נכבל שלא כדין, כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל.

מכל מקום, גם לגופה של הטענה, אין בידי לקבל את הנרטיב כי בנסיבות תיק זה התנהלות השוטרים עולה כדי המקרים שבהם בית המשפט יטה אוזן או יקבל באהדה טיעון בדבר פסיקת פיצוי עונשי.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה הרלוואנטית לתביעה לא החזיקה התובעת בתעודת הוראה וכי התובעת לא הייתה עובדת הוראה קבועה במשרד החינוך.

מהדברים עולה כי המנהלת לכאורה בדקה עם משרד החינוך אפשרות להעסיק את התובעת חרף הריונה ועל אף שזו האחרונה ציינה שלא תידרוש זכויות מכוח ההיריון ("אם אני מגיעה איתך להסכם...") – מצב דברים זה מתיישב יותר עם גרסת התובעת ואינו עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת לפיה לכאורה המנהלת ניסתה למצוא לתובעת משרה אחרת בבית הספר, לאחר שהמישרה המדוברת אויישה על ידי מורה אחרת.

בנסיבות הענין העידר תעודת הוראה והיעדר קביעות במשרד החינוך אינם שוללים את ההגנה המוענקת לתובעת מכוח חוק שויון, בשים לב לכך שהתובעת כבר עבדה בבית הספר כעובדת הוראה ובהיתחשב בכך שאכן הוצעה לתובעת - טרם הודעתה על ההיריון - משרת הוראה במילוי מקום.

...

בהתחשב בכלל נסיבות הענין מצאנו לפסוק לזכות התובעת פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין נזק לא ממוני בהתאם לחוק שוויון.

סוף דבר – התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, את הסכומים שלהלן (נקובים בערכי ברוטו): פיצוי בגין הפסד השתכרות בסך 18,700 ₪.