עוד נטען כי היות ומגיפת הקורונה הוותה משבר לאומי ובינלאומי, ברור כי אין בכוחה של השוכרת למנוע את הנסיבות האלה.
משבר הקורונה אינו מהוה כח עליון העולה כדי סיכול של ההסכם, ולשוכרת לא היתה כל מניעה להחנות את רכביה בחניות שהמשכירה השכירה לה בתקופת החרום ו/או לאחריה.
...
עוד שוכנעתי כי לאחר שהשוכרת הודיעה למשכירה ביום 18.3.20 כי לנוכח ההגבלות אשר הוטלו נאלצת השוכרת להפסיק את השימוש במושכר החל מיום 30.3.20 ועד למועד בלתי ידוע, הציעה השוכרת למשכירה כי תאפשר לה לעשות שימוש חלופי בחניה, שלא למטרת השכרת רכב אלא לשם אחסון של כלי רכב בתמורה לדמי שכירות מופחתים, אך המשכירה לא נענתה להצעה זו.
המשכירה הודיעה ביום 23.3.20 ובהבהרה מיום 1.4.20 לכלל השוכרים כי החליטה לדחות את הגביה למשך 60 יום החל מיום 15.3.20 לגבי עסקים אשר נסגרו בפועל עקב ההגבלות שהוטלו.
החלת מבחן הצפיוּת מובילה למסקנה שלפני מרץ 2020 לא ידעה השוכרת ולא היה עליה לדעת את הנסיבות אשר יגרמו לה להפר את הסכם השכירות בהפרה יסודית.
שוכנעתי כי בנסיבות אלה לא נותרה לשוכרת ברירה, כדי לא לקרוס פיננסית, אלא לבצע פעולה חד צדדית של ביטול ההסכם, פינוי המושכר והעברת הרכבים למקום חניה/אחסון אחר שאינו כרוך בעלויות גבוהות.
אני קובעת כי הפיצוי הראוי הוא בגובה של מחצית מדמי השכירות (והתשלומים הנלווים) המוסכמים, למשך שלושה חודשים.
