האם כתובות גרפיטי על קירות מהוות ראיה בהליך המשפטי

בין היתר, חתם התובע על הסכם להפסקת האלימות בשכונה ומכאן כי הוא היה מעורב באירועים אלימים קודם לכן, ולמצער היה לנתבעים יסוד להבין כך. מדובר, כך נטען, בפירסום מותר נכון והוגן של דברים שפורסמו קודם לכן במסגרת הליכים משפטיים שונים, וכי עומדת להם הגנת תום הלב.

הנתבעים לא הציגו ראיה כשלהי שיש בה לתמוך בשיוך התובעים לקהילת "הסיקריקים" (למעט טענות שאחרים תארו את התובעים ככאלו, טענות אליהן אתייחס בהמשך).הנתבעים אמנם חזרו על כך שוב ושוב, הן בפרסומים השונים באתר, הן בכתבי הטענות ואף בסיכומים אותם פתח בא-כוחם באמירה הנחרצת כי "התובע הוא איש ציבור משמעותי שעמד, ככל הנראה עדיין עומד, בראש מאבק קהילת הסיקריקים בירושלים נגד חסידות גור". ברם, חזרה על דבר שוב ושוב אינה הופכת אותו לאמת.

בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, בית המשפט יקל עם המפרסם, מקום בו הוא אך חזר על מה שכבר נאמר ונקב במקור שעליו הסתמך; הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; הוא לא נתכוון לנפגע; ומקום בו הוא היתנצל בשל הפירסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהוה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפירסום המכיל את לשון הרע, ובילבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

הם ציינו כי לאחר פירסום הכתבות באתר, החלו להופיע כתובות גראפיטי ופשקווילים רבים כנגדם וכנגד ילדיהם, וכי הם הותקפו על ידי אנשים בצעקות שעה שהלכו ברחוב, והדבר ביזה ובייש אותם.

...

גם אם הכתוביות באדם על גבי הסרטון הם תוספת מאוחרת, גרסת הנתבעים כי אין מדובר בתוספת של האתר מקובלת עלי, ויש רגליים לסברה כי מדובר בסרטון שהיה מופץ ברשת קודם לכן.

מדובר במסקנה מתבקשת נוכח תשובת התובעת לשאלה מדוע הם לא פועלים כנגד מפרסמים אחרים: "מי אמר שלא אפנה, עד עכשיו לא פניתי, אגמור אתכם אתחיל איתם. אנחנו הולכים אחד אחד". גם תשובת התובע לשאלה זו כי באתר היו ההשמצות היו רבות יותר וחמורות יותר, אין בה כדי להסביר מדוע לא נעשתה פנייה לאתרים אלו, פנייה, גם ללא הגשת תביעה.

בשים לב לכל האמור, ולמכלול השיקולים הנוגעים לגובה הפיצוי, אני סבור כי יש להעמידו על סך של 22,000 ₪ לשני התובעים ביחד.

המשיב והאחר ריססו על גבי הקיר החצוני של המשרד כתובות גראפיטי נגד המתלוננת.

לצד כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים.

אכן, מדובר בראיות נסיבתיות, ואולם כפי שנקבע "בשלב זה לא נידרש בית המשפט להשתכנע כי בכוחן של הראיות להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר..., ועליו לבחון אם בחומר הראיות הקיים, לאחר שיעברו את מבחני הקבילות והמשקל ואת "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, טמון סיכוי סביר להרשעת הנאשם במיוחס לו..

בעיניין זה נקבע כי "שתיקה מעין זו בחקירה משמשת אף היא חזוק לראיות התביעה. בחירת העורר לשתוק במהלך החקירה אינה עולה בקנה אחד עם חפותו. ההנחה היא שאדם חף מפשע יחפוץ למסור גרסה לשם הפגת החשדות המועלים נגדו. על כן, בהעדר טעמים סבירים ומשכנעים להחלטתו לשמור על זכות השתיקה, תהווה השתיקה ראיית חזוק לראיות נגדו, גם הנסיבתיות שבהן" (ר' בש"פ 6103/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 וההפניות שם (21.9.2020)).

...

ראיות לכאורה לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בתיק החקירה הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת בכל הנוגע לעבירת ההצתה, היזק בזדון והשחתת פני מקרקעין.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו: הסרטונים השונים, הסרט הערוך (שהוצג במעמד הדיון וצפיתי בו שוב טרם מתן החלטה) וכן דו"ח צפייה של רונן מזרחי מיום 4.1.2022, דו"ח צפייה של ערן רוזנפלד מיום 11.1.2022 מבססים את טענת המבקשת לכך ששני אנשים, לבושים שחור, צעדו מאזור, שנטען כי הממוקם בקרבת ביתו של המשיב אל קרבת משרדי השירות הווטרינרי ובחזרה.

לסיכום מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

ב"כ המבקשת הפניתה לכתובות הגרפיטי על הבית ועל הרכב, והפנתה לארוע קודם שהתרחש בעבר והקושר בין המשיב לבין קצין המודיעין ששמו צוין בכתובות ועל רקע ארוע פלילי בו נחקרו מס' נשים במישטרה משבט תארבין על רקע עבירות אלמ"ב, מה שלא היה לטעמו של המשיב ומכאן .

קיומן של ראיות לכאורה ביחס להתפרצות לבית מספר 5 בישוב גבעות בר, מהוה למעשה את הבסיס העקרי והחוליה המקשרת וקושרת את המשיב לכתב האישום השני והשלישי, ואילו המתואר בכתב האישום השלישי מהוה חזוק לשני האישומים.

מקום שמדובר בבחינת קיומן של ראיות לכאורה הנשענות על ראיות נסיבתיות נקבע : "בשלב המעצר אין לבחון כל ראיה לבדה אלא יש לתת את הדעת למכלול הראיות... ...יש לסקור את האלמנטים העובדתיים השונים העולים מחומר הראיות ולבחון האם בהצטברותם זה לזה הם מגבשים תמונה ראייתית המצביעה ולוּ לכאורה על אשמת העורר... ...יש לבחון האם כל אחת מהראיות לכשעצמה הוכחה לכאורה. ...תיתכנה שלוש אפשרויות. הראשונה – הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השניה – הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית – עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנידרש בהליך הביניים של מעצר עד תום ההליכים..." (ראו בש"פ 5588/12 זלמן שלמה ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל).

המקרה לפניי אני מוצאת הוא מעין מקרה גבול, ובהנתן המקובץ לעיל עולה כי קיימות ראיות לכאורה גם לכך שהמשיב התפרץ לדירה ברח' יערה 1 ואיים באמצעות אותן כתובות על הקצין וגרם נזק לרכב ולפילר עליו רוססו כתובתו הגרפיטי.

...

שוש שטרית , שופטת בכירה ב"כ המשיב: לאור החלטת בית המשפט ובטרם עיינתי בנימוקים להחלטה, הרי שלאור אופי העבירות ועברו הפלילי של המשיב, אנו סבורים כי קיימת עילת מעצר.

מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי בעמ"י 16007-01-16 בעניינו של המשיב, בעמ' 5 פסקה 3 ש' 1 לעניין עילת המעצר שם נכתב "בניגוד לניתוח הסנגורים אני סבור שיש עילת מעצר מובהקת מחמת מסוכנות". כמו כן מפנה לעמ"י 3751-02-16 בעניינו של המשיב, שם נכתב כי בית המשפט במס' מותבים, לרבות בית משפט מחוזי קבע כי קיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות לאור המעשים המיוחסים לו. לאור האמור, אנו סבורים שאין צורך בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב, זאת לאור המעשים המיוחסים לו ועברו ונבקש להורות כבר עתה על מעצרו עד תום ההליכים.

אני סבור כי עמדתה של המדינה במקרה הזה היא לא מציאותית ולכל הפחות יש לבחון את החלופה באמצעות שירות המבחן.

<#2#> גזר דין הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בכך שבתאריך 3.11.10, בבית המעצר שבבית משפט השלום בבאר שבע, איים על הסוהרת, מרסל עמוס, בכך שאמר לה "תגידי, איך מבועים? הילדים שלך הגדולים עדיין לומדים בבית הספר במרחבים והקטנים שלך עדיין לומדים בישוב מבועים... תמסרי ד"ש לבעלך, יהיה בסדר" וזאת בכוונה להפחידה, על רקע העובדה שבעלה העיד נגדו ולטענתו, הוא מנע ממנו יציאה לחופשות, עובדה שאין לה אחיזה במציאות – עבירה בנגוד לסעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז – 1977.

הוא זוכה מעבירה במסגרת ארגון פשיעה וכן מאישומים אחרים, והורשע בשני אישומים שעניינם קשירת קשר לבצוע פשע, החזקת נשק, סחיטה באיומים, והשחתת פני מקרקעין: אסיר עמו התיידד, התלונן בפניו כי קצין המודיעין בשב"ס מתנכל לו, ולכן הם קשרו קשר להרתיע אותו בהנחת רימון רסס ליד דלת ביתו וכתיבת כתובת גראפיטי על הקיר הסמוך לכניסה לדירתו : "אמיל צלאח, על הטעות באגף 2, אולי קידר". כמו כן, הורשע בכך שקשר קשר עם אחרים להצית פיצוציה בבאר שבע, באמצעות דלק וגרמו נזק למבנה בשווי 20,000 ₪.

ולגבי הצתת הקיוסק: "... יש בכך להעיד על מעין דפוס בהתנהלותו של זגורי, שכן באישום זה, כמו באישום השני, עדים אנו לניסיונו להטיל מורא ולכפות את רצונו באמצעים אלימים...". יצוין, כי בית משפט עליון מצא לנכון להקל במידת מה בעונשי המאסר, לאחר שמצא כי מחדלי חקירה השפיעו על התעכבות ההליך המשפטי בעיניינם, ומסיבה זו בלבד.

"תובעים אינם משרתים אינטרס פרטי בעת הופעותיהם בבית המשפט כנציגי המדינה. הם פועלים כנציגי התביעה הכללית וטוענים בשם המדינה. מכאן, שאיום עליהם, מעבר להיותו בגדר שבוש מהלכי משפט, יש בו כדי להוות איום על כל מערכת אכיפת החוק.

...

כב' השופט גו'בראן ברע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל, ציין כי: "יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור, אל מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית, יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק.... טובת הציבור מחייבת כי הובטח להם שיוכלו למלא תפקידם ללא מורא וללא פחד.. מתוקפנים ומאיימים, ולכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו ויראו (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל)... בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ומעמדם... על כן בתי המשפט מחויבים להכביד ידם ולתת עונשים מרתיעים..". לאור האמור, מקובלת עלי האבחנה שעשתה התובעת בין איום "רגיל" , דברים הנובעים מתוך רוגז בעידנא דריתחא ,במהלך ויכוח או סכסוך, בין בני משפחה , או מחוצה לה, לבין איום שמטרתו להטיל אימה בליבו של עובד ציבור כבמקרה שבפני.

לאור כל האמור, אף שייגזר דינו של הנאשם למאסר, שהינו העונש הראוי , למרות עמדת התביעה, חלק ניכר ממנו יחפוף המאסר שמרצה , אולם מסיבה זו, מצאתי לאזן ההקלה בעונשו בחיובו בפיצוי המתלוננת.

תקוותי כי בגזר דין זה יהיה להעביר מסר לנאשם שסבלנות הרשויות פקעה מהתנהגותו המאיימת הנמשכת כלפי עובדי ציבור וכי בעתיד כבר לא תהיה התחשבות נוספת בו. אני דנה את הנאשם לכן לעונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים מתוכם 4 חודשים בחופף וחודשיים במצטבר.

בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, מר יאדגר טען כי הגב' שמעוני נהגה לפרסם עניינים אודותיו אשר פגעו בשמו הטוב, בכך שהפיצה את תוכנו של הליך משפטי בו נקטה נגד התובע לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001 (להלן: "חוק למניעת הטרדה מאיימת"), במסגרת ה"ט 864-01-18.

מר יאדגר טען כי הגב שמעוני אחראית על עשיית כיתובי גראפיטי בכניסה לבניין בהם נרשם: "קרן בראל שושנה בר לב. הדיירים של מאיר שכל הזמן בורחים מהדירה" וכן: "אזהרה. המקום מצולם 24/7 מצלמות גלויות וניסתרות. יש אדם אלים בבניין ראו הוזהרתם המישטרה מעורבת נכון לתאריך 31.12.2017" וכן כיתוב נוסף בו נרשם: "הכתובת רשומה על הקיר". מר ידגאר טען כי הגב' שמעוני, עשתה זאת משחפצה להשפילו בציבור, בקרב חוג רחב של אנשים המגיעים לבניין שהנם שוכרים פוטנציאליים, ומתוך מטרה לשים קץ למעורבות התובע ברכוש המשותף, ועל רקע מחלוקת בינו ובין זוגה של הגב' שמעוני בעינייני צנרת הביוב.

פנייתו של מר יאדגר, לפי הנטען, לדיירי הבניין, באמירה כי הגב' שמעוני גורמת נזקים לבניין, משחיתה רכוש, מציירת גראפיטי על קירות, וכן שליחת מכתב על ידו באמצעות בת-זוגו לדיירים אודותיה, מהוה לשון הרע, כשמטרת מעשים אלו לפגוע בה ובפרט לפגוע באפשרות הארכת חוזה השכירות עימה.

הראיות שהוגשו לתיק ביהמ"ש וההסדר הסדר דיוני: מטעמו של מר יאדגר הוגש תצהירו שלו עצמו וכן של מר ערן פיינגולד, מי שסייע לו לטענתו להשכיר את דירתו והיה עד לכתובות הגרפיטי.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות עניין לרבות טיעוני הצדדים דלעיל, ולאחר שעיינתי במסמכים שהונחו לפניי, מצאתי כי יש לקבל את תביעתה של גב' שמעוני באופן חלקי; תביעותיו של מר יאדגר נדחות, וכך גם יתר הסעדים המבוקשים על ידי הגב' שמעוני בהתאם להסכמה הדיונית מיום 25.05.2021.

הגב' שמעוני טענה אמנם כי מר יאדגר צולם גורם נזק למצלמות האבטחה, אך ראיות כאלו לא הונחו לפניי ולא ניתן להסיק מסקנה כזו מהסרטונים אשר הוצגו בהליך לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ולא הוצגו לפניי.

בנסיבות אלו, לאחר שבחנתי את נסיבותיו של התיק שלפניי, טיב היחסים בין הצדדים, כמו גם הקבלה שצורפה לכתב התביעה שכנגד והצעת המחיר שהוצגה, אני סבורה כי יש לחייב את מר יאדגר בפיצוי כולל בגין הפגיעה במצלמות בסך 3,000 ₪.

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את מר מאיר יאדגר ת.ז. 024431058 לשלם לגב' פנינה שמעוני ת.ז 022890370, פיצוי בסך כולל של 3,000 ₪ , כאשר הסכום כולל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסכום הנ"ל ישולם לגב' שמעוני באמצעות בא כוחה תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.