האם כוונה פלילית חייבת להיות מודעת

לטענת הנתבעים עמדתם זו נתמכת בשלל טעמים: ההסכם נוקט במונחים של "מכירה" ו-"רכישה" וכן "מוכרת" ו-"רוכשת", והעסקה מתייחסת ל"ממכר" ול"פעילות המועברת", ללא כל אזכור של המונח שותפות, באופן שמלמד גם על מהות העסקה; אריזונה מכרה לקולורדו את כלל נכסיה, באופן שאינו תואם כוונה ליצירת שותפות; ההסכם העביר לקולורדו את הבעלות בנכסי אריזונה והקנה לה זכויות ניהול בלעדיות בהם, תוך שהודגש כי טוביה לא הוגדר כ"מנהל" שיווק אלא רק כספק של שירותי שיווק; בסעיף 2.3 להסכם התחייבו התובעים כי בהתאם לבקשת קולורדו הם יסייעו בתפעול הממכר והפעילות המשותפת; לתובעים לא הוקנו זכויות בנכסים שנמכרו אלא שהובטח להם תשלום תמורה מוגדרת המבוססת על התוצאות העסקיות של הממכר, ואף זאת לזמן מוגבל בלבד, בשונה משותפות שבה מעמדם של הצדדים כשותפים אינו מוגבל בזמן; אריזונה חויבה למסור לקולורדו חשבוניות מס כדין; ההיתחייבות לאי-תחרות שבסעיף 13 הוטלה על התובעים 2-1 בלבד, בעוד שאם היה מדובר בשותפות ניתן היה לצפות להתחייבות הדדית להמנע מתחרות; הצדדים לא הציגו את עצמם כלפי חוץ כשותפים, אלא קבעו בסעיף 18.1 להסכם כי יודיעו ללקוחות אריזונה על העסקה ויפנו אותם לקולורדו לשם ביצוע הזמנות; במכתב ששלח טוביה לנתבעים ביום 22.6.2017 (שנכלל בנספח 8 לתצהירו), לאחר שנידרש על ידם שלא להגיע יותר למפעלה של קולורדו, השתמש טוביה במונחים אשר לטענת הנתבעים מלמדים על מכירה ולא על הקמת שותפות, באופן שמעיד על אומד דעת הצדדים בסוגיה זו. לבסוף הודגש כי אין מקום להחיל בנסיבות העניין את הכלל של פרשנות נגד המנסח, משעה שלשון ההסכם אינה מקימה ספק פרשני וממילא אין תחולה לכלל פרשנות משני זה, והיות שלתובעים היתה שליטה מלאה על נוסח ההסכם (כעולה בין היתר מסעיף 18.7 להסכם).

הנתבעים לא הציגו ראיות חיצוניות המוכיחות כי טוביה ביצע מעשים אלו, בפרט לנוכח הכלל לפיו בעל דין המעלה טענות המטילות "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 599-598 (1986); ר' גם: ע״פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ גרינוולד, פ״ד יב 2017, 2063 (1958); ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 216 (1976); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 49 (2006)).

אשר למכתב מיום 27.6.2017 - גם אם אניח כי קולורדו לא היתה מודעת לשליחתו בזמן אמת, הנתבעים לא סיפקו כל הסבר מדוע משלוח מכתב ללקוחות אריזונה, לפיה עליהם לשלם לאריזונה עבור תעודות משלוח שלה, מהוה הפרה של ההסכם העקרי.

...

לסיכום, לסכום הפיצויים לו זכאים התובעים בגין הפרת ההסכם העיקרי, בסך של 1,263,156 ש"ח, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2017, הוא המועד אליו הוון שיעור הרווחים הצפויים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה נגד קולורדו (הנתבעת 1) ונדחית נגד הנתבעים 4-2.

בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.

בית משפט השלום חיפה תפ 3178/05 מדינת ישראל י.ל. הרפז חב' לבניין בע"מ הכרעת דין

הכוונה להיתחמק או להישתמט מתשלום מס, נלמדת מעצם המעשה של הפחתת מס, אלא אם יש בפי הנאשם, הסבר למעשה היכול לפחות לעורר ספק בלב ביהמ"ש בכוונתו הפלילית.

עוד נקבע בפסיקה, שמסירת ידיעה לא נכונה, עשויה להיות פרי שגגה או רשלנות והיא עשויה להיות מכוונת להתחמקות מתשלום מס. העבירה לפי סעיף 117 (א) (3) לחוק, יאה למקרים מן הסוג הראשון, בעוד שמי שמוסר ידיעה לא נכונה בכוונה להיתחמק מתשלום מס, עובר עבירה לפי סעיף 117 (ב).

סעיף 20 (ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977, קובע: "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". סעיף 20(ג)לחוק העונשין קובע, לענין סעיף זה-"(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;". בעניין זה כתבה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, בעמ' 897-896: "מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התקבלה גישתו של פרופ' פלר, שלפיה "עצימת עיניים" הנה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על-אף החשד שמא היא מתקיימת והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (פלר בספרו הנ"ל (כרך א), בעמ' 519).

...

אינני מקבלת את גירסת הנאשם, שההפרשים בדיווחים למאשימה נובעים מהתנהלות מנהל החשבונות אלברט, שכן מניירות העבודה של עדת תביעה 3, עולה שגם בתקופה שיעבדה מנהלת החשבונות החדשה, עדת תביעה 2, היו הפרשים בדיווחים למאשימה.

אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמים, שהעובדה שהנאשם מסר את הדוחות המתקנים (ת/1) למאשימה ביוזמתו, שוללת את כוונתו לבצע עבירות, שכן לא יעלה על הדעת שמוגשים דוחות למאשימה עם דיווחים כוזבים ובהתאם לכך משולם המס ובהמשך נמסרים דוחות מתקנים ללא תשלום, נשללת הכוונה לרמות.

אני דוחה את טענת הנאשם, שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח את קיום הוראות החוק ושבשל המצב הכלכלי אליו נקלעה הנאשמת, נעברו העבירות והוא נקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק.

לפיכך, לא ניתן לקבל את חוות הדעת של פרופ' פלסנר, שלא היה לנאשמים אפשרות לפעול בדרך אחרת ומכאן שטענת הנאשם, לפיה פעל בדרך היחידה האפשרית במצב אליו נקלעו הנאשמים – נדחית.

אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמים בסיכומיו, שיש לפטור את הנאשם מאחריות, כפי שהוחלט ע"י היועץ המשפטי לממשלה במקרה של יו"ר התזמורת הסימפונית ירושלים, שם הוחלט שלא להגיש כתב אישום בעבירות של אי העברת נכויים.

סוף דבר-אני מרשיעה את הנאשמים בבצוע 11 עבירות של מסירת דוחות כוזבים בכוונה להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 117 (ב) (1) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 והנאשם מורשע גם מכח סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975.

כעולה מהאמור הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות היתרחשות התוצאה, בצרוף רצון שהתוצאה תתרחש.

בעדותו בבית המשפט חידד התובע כי הנתבע הוציא כאמור במהלך חילופי הדברים "משקה בצבע צהוב ואמר – אני צריך להכנס לבית החולים, אני משיח, אלוהים שלח אותי ובאתי להחיות פה את החולים. מי שישתה מהמשקה יקום לתחייה וזה ירפא אותו". לדברי התובע הוא הבין "שמשהו לא בסדר", ולאחר ששוב יצא מביתן השמירה הסמוך לשער על מנת להסביר לנתבע שלא יוכל להכנס, הנתבע שב וחזר על כך "שהוא חייב להיכנס, להביא לחולים את המשקה" (ר' ע' 1 שו' 26-27; ע' 2 שו' 1-4 לפרו').

בחינת מלוא הראיות אשר בפני ומכלול הארוע על שלביו השונים מביאה אותי למסקנה כי לנתבע לא היתה שליטה במעשיו או כושר שיפוט ועל כן לא היתה ולא יכולה היתה להיות לו כוונה לפגוע בתובע.

...

נוכח זאת ותוך אימוץ הגישה המקלה כאמור לעיל לפיה אין להכביד יתר על המידה עם התובע בהוכחת הטענה של העדר רציה או כושר שיפוט לקוי (במקרה דנן כאמור כושר השיפוט של הנתבע), המסקנה המתבקשת בנסיבות המקרה שבפניי, הינה שיש לדחות את טענת הנתבעת לפטור מאחריותה לפיצוי התובע בשל מעשה שנעשה במתכוון על ידי מבוטחה, הנתבע.

עזרה צד ג'; לאור ימי המחלה הספורים כאמור, לא שוכנעתי כי התובע נדרש לעזרה מיוחדת.

סוף דבר: לנוכח האמור, הנני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 163,136 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע.

רק לאחר כל אלו, ביום 03.08.2021 עידכן המנהל המיוחד כי הנוטריון הצרפתי יצר עמו קשר והודיע כי הטיפול שלו בחייבת הסתיים לפני כשנתיים וכי כבר העביר לחייבת את כספי העזבון ממכירת הדירה בסך של כ-260,000 יורו, ולא זו אף זו, אלא כי החייבת מודעת לכך ונשלחו אליה כל מיסמכי תיק העזבון.

כך, בנגוד לקושי שציין ב"כ החייבים בהיותם "עולים חדשים מצרפת ולא הבינו כל כך את ההליך" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11.11.2022, עמ' 12, ש' 23-24), ביום 21.05.2019, הגיש החייב, בעצמו, בקשה לחידוש ההליכים ואיחוד תיקים, בקשה מפורטת בשפה העברית.

לא מן הנמנע כי משך כל השנים האלו בהן הכסף היה בחשבון הבנק הצרפתי של החייבת, החייבים ביזבזו את כספי הירושה תוך שבמקביל הם נהנים מהגנות ההליך מפני הנושים אך לא מקיימים את חובות ההליך, לא משלמים ולו אגורה שחוקה מצו התשלומים, לא ממציאים מסמכים, לא מגישים דוחות, ואף כפי שציין המנהל המיוחד בדוחותיו "אין בכוונתה (החייבת – ר.ע.) להגישם". משמע, החייבים מסרבים בתוקף ובריש גלי לקיים את חובות ההליך שעה שמבקשים הם להנות מהגנותיו.

משכך, לא רק שקיים דופי בהתנהלות החייבים, אלא שאלו עולים לכדי מעשים פליליים ולא בכדי הוגשה תלונה במשטרת ישראל.

...

די בעיון חטוף בתיק בכדי להגיע למסקנה כי לחייבים ניתנה שהות ארוכה בהליך, הזדמנויות למכביר, משך שנים, אלא שהחייבים בחרו לנצל את יתרונות ההליך לרעה, ולעשות לביתם בלבד.

אין בידי לקבל טענות אלו וטוב לולא היו נטענות.

סוף דבר אני מורה על ביטול ההליכים בעניינם של החייבים מבלי היכולת לחדשם במשך 5 שנים.

אירועים מעין אלו לא ייחשבו כתאונת דרכים, ומי שניפגע בגופו כתוצאה מהם לא יהיה זכאי לפיצויים על פי חוק פלת"ד. בכל הנוגע ליסוד ה"כוונה" הנידרש, על מנת שארוע ייכנס בגדריו של החזקה הממעטת, נכתב בספרו של ריבלין (א' ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה חמישית, 2020) כך: "הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובנה הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההיתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תיגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תיגרום לתאונה – מהוה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפיצויים נידרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש, כאמור, את הכוונה הנדרשת פירוש מצר. השמוש ברכב יהיה 'ככלי לגרימת נזק' רק כאשר ישנו רצון 'חפצי' של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם" (שם, עמ' 357).

(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו; (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לבצוע העבירה; (3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות".

עם זאת, בשים לב לכלל הנסיבות שהוכחו לפניי, ובעיקר העובדה שהתובעת ניחבלה באופן ממשי לאחר שהנתבע דרס אותה בכוונה, אמנע מלהשית על התובעת חיוב בהוצאות כלפי הנתבע.

...

לאור מסקנה זו, אין לתובעת עילת תביעה על פי חוק פלת"ד, ולפיכך – דין תביעה זו להידחות.

משהגעתי למסקנה זו, לא ראיתי צורך לדון ולהכריע בשאלת הנזק.

התובעת תשלם לקרנית (שנשאה במחצית שכר המומחה ובעיקר עלויות ניהול התיק, לרבות שכר עדים) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.