בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, נקבעו אילו מקרקעין יוחזרו למדינה, נקבעו הסכמים פרטניים לגבי מקרקעין ספציפיים וכן נקבע שלגבי נכסי המקרקעין שיוותרו בידי בזק ייחתם חוזה חכירה מיוחד לכל נכס לתקופת חכירה רטרואקטיבית החל מ-22.3.93, שיחשב לחוזה חכירה מהוון, אף שבזק תהיה פטורה מתשלום דמי הוון.
כך בראשית הדברים נסמך חוזה החכירה על הסכם הפשרה שקבל כאמור תוקף של פסק דין ובהתאם הוא קובע כמו בהסכם הפשרה מיום 15.5.2003 כי:
"מטרת החכירה - כל מטרה המותרת לפי התוכניות החלות ו/או שיחולו על המוחכר ככל חוכר אחר במיגזר העירוני (בכפוף לתשלום בשל עליית הערך, ככל שחל, על פי סעיפים 3 ו-4 לתנאים המיוחדים ובכפוף ליתר הוראות חוזה זה".
ועוד נקבע כי:
"תקופת החכירה" – 49 שנים החל מיום 22.3.93 ועד 2042.
ראיתי להסב את תשומת הלב למועדים הרטרואקטיביים של אורך התקופות וממתי מתחילים למנות אותם, כפי שמתיישב עם כוונת הצדדים בהסכם הפשרה שנחתם עשר שנים קודם לכן.
אם לא די בכך, הרי שבסיפא לחוזה נקבע במפורש כי "העסקה פטורה מתשלום, בהתאם להסכם הגג, אך נקלט בעיסקה חיוב של 1 ₪ לאור בעייה מיכונית". בנוסף, נקבע בסעיף 4 להסכם החכירה כי דמי ההיתר שעל החוכר לשלם בגין כל פעולת השבחה שתעשה במוחכר תהא בשיעור של 51% מעליית הערך של הנכס המוחכר בעקבות פעולת ההשבחה, שתחושב על פי שומה בהתאם לנהלים החלים על חוכרים אחרים במיגזר העירוני.
...
סופו של דבר, לא הוגשו טיעונים משפטיים נוספים, הגם שסברתי כי נכון היה להתייחס ולחדד את השאלה המהותית בדבר תשלום דמי ההיוון לפי ההגדרה שבחוק, ובהחלט נקודה שהיא מהותית לפסק הדין דנא.
סוף דבר
המחלוקת המשפטית בבקשה היא פשוטה ומקבלת למעשה מענה ברור בחוק, בהחלטת המועצה הרלוונטית מס' 1370, ובוודאי בחוזה החכירה המיוחד שנחתם בין המדינה לבין בזק, ונראה על כן שמרבית ההתדיינות בבקשה הייתה מיותרת.
בנסיבות אלה, אני דוחה את המרצת הפתיחה אך לא מצאתי ליתן צו להוצאות.
