על הראציונאל שביסוד החובה לקיים שימוע לעובד הבודד, גם במסגרת פיטורי צימצום, אפשר ללמוד מפסק הדין ע"ע 1323/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ – רחל כהן (עבודה ארצי, כרך לג (65) 38), שם קבע בית הדין הארצי:
"המישור האישי: בצד היחסים הקבוציים ובנוסף אליהם, יש מקום לתת ביטוי למד האישי המתחייב מתכנית ההבראה. כל תכנית חלה ומשפיעה, בסופו של דבר, על פרט זה או אחר. בעניינינו מדובר בפיטורים, אך השפעת תכנית הבראה על עובד קיימת גם במקרה של צמצומים, שינוי תפקיד, שינוי בשכר העבודה, או בתנאי העבודה, או כל שינוי אחר. יישומה של תכנית על עובד, מחייב את המעביד לבחון את עניינו של העובד הפרט, את הצורך בפגיעה בו או בתנאי עבודתו, את מידת הפגיעה הראויה, את השאלה האם אמות המידה שנקבעו מיושמות כהלכה בעיניינו של הפרט, את מצבו האישי וכיוצאים באלה שיקולים ועניינים עליהם יש לתת את הדעת ביחסים שבין המעביד לעובד הבודד. בחינה אישית זו מחייבת קיומו של דיון עם העובד עצמו, או - למצער - מתן היזדמנות לעובד להשמיע את דברו בטרם קבלת החלטה בעיניינו. לעניין זה ועד העובדים אינו מהוה תחליף לעובד ולעולם הבירור חייב להעשות במסגרת היחסים האינדוידואליים שבין המעביד לעובד". (ראה לעניין זה, גם ע"ע 1465/02 בנימין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, (פסה"ד מיום 10/03/04).
...
אני מקבל למעשה את גרסת המעסיק, כי הפיטורים הם פיטורי צמצום, פעולה שנבעה מצמצום משמעותי בהיקף הפעילות והכנסות החברה; ודין התביעה לפיצוי מחמת אפליה להידחות.
אני מקבל את דברי התובע שביצע אי אלו שעות נוספות שלא בא זכרן בתלוש השכר.
סוף דבר:
התביעה מתקבלת בחלקה בלבד.