האם ועדת הערר יכולה לדון בשנת מס אחרת

לעניין הסווג- נקבע כי על פי היתר הבניה של הנכס הוא למסחר, ולכן כדין חויבו הנכסים בסווג "משרדים, שירותים ומסחר" והמערערת לא הצביעה על סיווג אחר בצו המיסים שאינו ספציפי ותלוי שימוש התואם שימוש זה. דיון המחלוקת בין הצדדים בעיקרה עובדתית ולא משפטית ולכן מתייתר הצורך לנתח את פסקי הדין השונים המוזכרים בכתבי הטענות.

לא במקרה נקבע בחוק כי עילות ההשגה הן בעלות אופי עובדתי והבירור הפרטני נעשה על ידי ועדת ערר שכוללת אנשי מיקצוע, זו מומחיותם והם גם יכולים לשמוע עדויות ולבחון ראיות, כפי שהיה במקרה זה. מעיון בעירעור על נספחיו לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הועדה, החלטה מנומקת ומבוססת היטב ודי בכך כדי להביא לדחיית העירעור.

להלן רכוז המסמכים שפורטו בהודעת המערערת שהוגשה לאחר הדיון: שנת מס מס' נכס עמדת משיב הוכח סיווג מופחת 2017 510620007 ריק לא נטען 2017 510590002 ריק לא נטען 2019 846110008 ריק לא 2019 846110009 ריק לא 2019 740050006 ריק לא 2020 510600009 ריק לא 2020 510620007 ריק לא 2020 740050006 ריק לא 2020 846100004 ריק לא 2020 846100006 ריק לא 2020 846100009 ריק לא 2020 846110004 ריק לא 2020 846110008 ריק לא 2020 846110009 ריק לא אקדים ואזכיר כי במסגרת הדיון בפני הוועדה נטל ההוכחה מוטל על המערערת ומעיון בתקופות שבמחלוקת מתעוררת מיד תהייה ואין למערערת הסבר מדוע לא הגישה השגה בגין שנת 2018.

...

בהתחשב בעובדה כי ההשגות והערעור התייחסו לתקופה ארוכה של שלוש שנים, היה על המערערת להתכבד ולפרט מצבו של כל נכס ונכס בכל מועד מהמועדים והיא לא עשתה כך. לאחר עיון בסיכומי המערערת שהוגשו לוועדה אני מצטרף לכל האמור בסעיף 26 להחלטה ודין טענות המערערת להידחות בשל אי עמידתה בנטל ההוכחה.

סיכום החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה מנומקת כראוי והיא מבוססת היטב על המצב המשפטי ועל הראיות שהוצגו בפניה ולכן אני דוחה את הערעור.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח. המזכירות תעביר למשיבה את סכום הפיקדון בגובה של 10,000 ש"ח למשיבה באמצעות באי כוחה בגין הוצאות המשפט הנ"ל. .

העותר הגיש ערר (נספח יא') ובתאריך 12.1.2011 קבעה ועדת הערר לעינייני ארנונה כללית שליד עריית תל אביב יפו, כי הנכס אינו ראוי לשימוש, אך יחד עם זאת ציינה כי אין בסמכותה לידון בשנות המס הקודמות לשנה שהוגשה השגה.

בכל הקשור עם סמכותו הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר, בכל אותם עניינים קבע בימ"ש בעיניין אספיאדה כי: "על בסיס טעמים אלה גובש הכלל שלפיו אין לעקוף את המסלול הקבוע בחוק הערר אלא במקרים חריגים. לא אחת נקבע כי מקום בו נישום נימנע מנקיטתם של הליכי השגה וערר על יסוד טענה מהטענות הקבועות בחוק הערר, בית המשפט ייטה שלא לאפשר להעלות טענות אלה במסגרת הליך אחר שהחל בבית משפט". למרות האמור לעיל, התירה הפסיקה פתח צו לדיון בעינייני ארנונה בעלי חשיבות ציבורית עקרונית ומיוחדת וכלשון בימ"ש בעיניין אספיאדה: "הפסיקה הכירה אמנם בקיומו של "פתח צר" המאפשר לבית המשפט להזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר במקרים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת (עניין עריית רעננה, בעמ' 492; עניין גיא לוי, בפסקות 10-8).

אין חולק, כי ועדת הערר אמנם דנה בנושא זה וקבעה את קביעותיה ביחס להיות הנכס בלתי ראוי לשימוש כבר בשנת 2011, אלא שועדת הערר במקביל לא יכלה לידון ביחס לשנים עברו בהן השומה הפכה להיות חלוטה, ולפיכך קביעותיה הנן משנת 2008 ואילך.

...

טענות המשיבה המשיבה מצידה טענה, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחוסר סמכות עניינית בשל אי מיצוי ההליכים, כי העתירה מוגשת בשיהוי, כי קיימים כנגד העותר הליכי גביה לאורך כל השנים בעבר ולפיכך לא התיישן החיוב, כי העותר חסר ניקיון כפיים וקיים לגביו בנסיבות עקרון סופיות השומה.

מכאן, שאין לי אלא לקבוע כי העותר אינו מוכיח שתביעת החוב התיישנה וכי אינה ברת חיוב מטעם זה ודין הטענה לכן להידחות.

סוף דבר במצב דברים זה, ועם כל ההבנה למצבו הקשה של העותר המחויב בסכומים ניכרים לרשות המקומית, אין לו לבוא טרוניה לאיש לבד מעצמו.

העתירה נדחית.

הוא אישר כי הגיש השגה גם על חיוב הארנונה לשנת 2017 ומשזו נדחתה הודיע כי יגיש ערר לוועדת הערר, אך לא הגישו בפועל.

זאת ועוד, לא אחת נפסק, כי בעיניין פיסקאלי אין לטעון "מעשה-בית-דין" לגבי שנת מס אחרת (ע"א 14/73 שדה נחמיה (חוליות), קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פד"מ כז(2) 578 [1973]; בג"צ 5705/90‎ ‎דשנים וחומרים כימיים בע"מ‎ ‎נ' עירית קרית אתא [16.5.1995]; עמ"נ (תל אביב-יפו) 44960-02-17 סלקתא - אדי בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית תל אביב -יפו [21.6.2018]).

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז בע"א 490/13 יצחק פלומין נ' פקיד השומה חיפה [24.12.20214], העוסק בשומת מס הכנסה, אולם העיקרון תקף גם לענייננו: "יש לדחות את טענת פלומין וזילברמן לפיה קבלת ההשגה של החברה יוצרת מעשה בית דין. הכלל הוא שרק פסק דין סופי שניתן על-ידי בית משפט יכול להוות מעשה בית דין (ראו: זלצמן, בעמ' 29 ו-201), ואילו החלטתו של פקיד השומה היא החלטה בהליך מנהלי. למעלה מן הצורך ניתן להוסיף, כי אף אין לראות בה החלטה שהתקבלה בהליך מעין-שפוטי, בשים לב לכך שהליך ההשגה דומה במהותו להליך של "עיון חוזר" של הרשות עצמה בשומה שהוצאה (ראו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב 958-956 (מהדורה שנייה, 2011)).

העיקרון שעומד בבסיס קביעת סדרי דין אלו הוא כי יש בהם כדי להביא למיצוי הליכים יעיל ומהיר, זאת לאור מומחיותם של הגופים הדנים בהשגה ובערר.

...

לטענתו, הדבר הובהר שוב ושוב למבקש אלא שהוא העדיף להתעלם מכך ולדבוק בטענתו לפיה ההשגה של שנת 2016 הפכה חלוטה ומחייבת לעולמי עד. בהעדר טענת הגנה של ממש, נטען, אין גם מקום להארכת המועד להגשת ההתנגדות, ודין שתי בקשותיו של המבקש להידחות, תוך חיובו בהוצאות.

גם אם אתעלם מכך, שהמבקש כלל לא צירף להתנגדות את ההשגה עצמה, ומנע בכך אפשרות לבחון את מהות הטענות שהעלה בהן, מסקנתי היא כי דין טענתו זו להידחות.

מכל אלו, אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה קבלת ההשגה שהוגשה בשנת 2016 מחייבת ביחס לחיובי הארנונה בשנים הבאות, שזוהי למעשה טענת ההגנה היחידה שבפיו.

בהתאם אני מורה על חידוש ההליכים בתיק ההוצל"פ שבכותרת.

תיק המוצגים שהגישה המערערת כולל כמות ניכרת של מסמכים שאינם קשורים כלל במשיבה, אלא בחברה אחרת בשם כ.מ. סלאמה יזמות עסקית בע"מ. בתיק המוצגים קיימת ערבוביה של מסמכים שאינם נוגעים לענייניה של המשיבה שנדון בפני ועדת הערר.

יש לחדד ולהבהיר, כי התקופה של 12 חודשים אינה חייבת להיות שנת מס אחת, אלא יכול שתתחיל בשנת מס אחת ותסתיים בשנת מס אחרת.

העלאת טענה כזו בשלב העירעור לבית משפט זה – אינה יכולה להיתקבל, בהנתן העובדה כי בית משפט זה אינו מברר עובדות ואינו עוסק בטענות שלא נטענו ועל כן לא נדונו בועדת הערר.

...

אין בידי לקבל גם טענתה זו של המערערת.

" [ההדגשה אינה במקור – א.ו.] לא למותר לציין, כי טענה זו של המערערת, כפי שהועלתה בעיקרי הטיעון – לא הועלתה עוד בסיכומי המערערת, והמסקנה המתבקשת היא כי המערערת חזרה בה מטענתה זו. הנה כי כן, ספק גדול אם המערערת העלתה טענה זו בעניין ההוצאות הקבועות של המשיבה בשנת 2019, בפני ועדת הערר.

סוף דבר: הערעור נדחה, על כל חלקיו.

" הועדה ערכה למערער בדיקה קלינית וכך רשמה את ממצאיה: "אורטופדיה – אינו מערער על גובה הנכות הנוכחית, בגין מיגבלות התנועה בצואר. מערער על תחולת נכות החל משנת 2010. בתאריך 22.8.17 נערכה ועדת ערר. הוועדה מוגבלת בדיון אך ורק לאחר תאריך ועדת הערר ואינה יכולה לידון בנכות משנת 2010.

בהקשר זה נפסק, כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (ראו: דב"ע (ארצי) מג/1356-01 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

...

נימוק הוועדה, כי ועדה קודמת קבעה את מועד התחולה, אינו נימוק הוא ואין בסיס משפטי לקביעה זו. מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

בהקשר זה, אף מקובלת עלינו טענת המשיבה כי משמעות קבלת ערעורו של המערער היא הפיכתה של וועדה לעררים מאוחרת בזמן לערכאת ערעור על וועדה לעררים קודמת בזמן, זאת על אף העובדה כי מדובר בערכאות מקבילות.

אשר על כן, ולאור קביעתנו כי החלטת הוועדה מיום 31.5.2011 הינה החלטה חלוטה אשר מונעת מהוועדה החדשה לשנות את מועד תחולת נכותו של המערער, הרי שלא מצאנו כי נפל פגם בעניין מועד תחולת הנכות, ודין הערעור להידחות.

סוף דבר אשר על כן – הערעור נדחה.