האם התעשרות כפויה מצדיקה השבה

במקרה של סביר נדון אילוץ של פקיד ציבור כלפי אזרח שישלם סכום כסף לקופת הערייה, כאשר בית משפט מציין שם שעסקינן בדין אנגלי מיוחד המחייב שפקיד ציבור, שגבה שלא כדין סכום כסף, גם אם עבור הציבור ולא לכיסו, מן הראוי שישיבו ["בתביעת השבה של כסף ששולם COLORE OFFICII, הדין הוא אחר, וגם על כך דובר ב-ע"א 412/54, הנ"ל (בע' 1838, שם), לאמור: "מן הדין שפקיד ציבור ינהג כשורה עם האזרחים הפונים אליו, ומשנה-זהירות מוטל עליו לגבות רק את המסים המגיעים כחוק. מטעמים אלה ראוי הוא פקיד הציבור שעבר על המותר, וגבה מס שאינו מגיע לציבור, שיחזיר, ואפילו מכיסו הוא, את אשר קיבל ללא-חוק". אנו מדגישים את המילים "ואפילו מכיסו הוא", המורות שעובד ציבור חב חבות אישית להשבת תשלום שנעשה עקב אילוץ, אף אם לא גרם להתעשרותו שלו.

כפי שנקבע בע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.8.15): "משהוכיח התובע כי הנתבע התעשר שלא כדין, חובת ההשבה היא הכלל והפטור ממנה הוא בבחינת חריג שיופעל במקרים מועטים...כידוע, סעיף 2 הנזכר אינו מבאר מהן הנסיבות שבעטיין תהא ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין...אלא מקים הגנה כללית מפני השבה המושתת על טעמי צדק ויושר. הלכה היא כי במסגרת זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר לשקול שיקולים שונים במטרה להביא לתוצאה המשקפת צדק יחסי בין שני הצדדים". במקרה דנן, אני סבור שאכן "דרך הביניים היא דרך המלך" (ע"א 580/17 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (31.5.18).

...

סוף דבר אציע לחברי, לקבל את הערעור בחלקו ולחייב את הבת, המשיבה 1, לשלם למערערת דמי שימוש בסך של 66,000 ₪ וכן החזר ההוצאות, ששילמה המערערת למשיבה 1, בסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי המערערת ועד למועד ההשבה בפועל.

הבת תשלם למערערת הוצאות בסך של 10,000 ₪ והמערערת תשלם למשיבים הוצאות בסך של 10,000 ₪.

כפי שנקבע בע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.8.15): "משהוכיח התובע כי הנתבע התעשר שלא כדין, חובת ההשבה היא הכלל והפטור ממנה הוא בבחינת חריג שיופעל במקרים מועטים...כידוע, סעיף 2 הנזכר אינו מבאר מהן הנסיבות שבעטיין תהא ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין...אלא מקים הגנה כללית מפני השבה המושתת על טעמי צדק ויושר. הלכה היא כי במסגרת זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר לשקול שיקולים שונים במטרה להביא לתוצאה המשקפת צדק יחסי בין שני הצדדים". במקרה דנן, אני סבור שאכן "דרך הביניים היא דרך המלך" (ע"א 580/17 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (31.5.18).

התובעים ציינו, כי מאחר שהמונח רווחיות שבסעיף 9 להסכם ההפרדות לא הוגדר במונחים פינאנסיים ברורים, ומאחר שלא ברור מהסכם ההפרדות כי מדובר ב"רווחיות נקודתית", כלשונם, של החנות, המנותקת מרשת ריקושט, ממילא ראוי לראות בתועלת שהחנות הביאה לריקושט ככזו שתרמה לרווחיות הכוללת של ריקושט, באופן המצדיק את השבת עלות ההשקעה.

אציין, כי בכתב התביעה טענו התובעים באריכות, כי ריקושט ניצלה את מצוקתם הכלכלית כדי לכפות עליהם במסגרת הסכם ההפרדות תנאים בלתי סבירים ובלתי הוגנים ומקפחים באופן קצוני.

התובעים טענו, לפיכך, כי התחמקותה של ריקושט מהשבת עלות ההשקעה בהתאם להסכם ההפרדות מהוה ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבונם, לאחר שאלו מסרו לידיה חנות מוכנה להפעלה, נקייה מכל חוב.

...

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה, ומחייבת את התובעים, טרק סנטר הוד השרון בע"מ ומר עידן ליכטין, לשלם לנתבעת, ריקושט 3000 בע"מ, שכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 20,000 ₪.

כמו כן ישלמו התובעים לנתבעת את שכר הטרחה של רו"ח אינהורן בו נשאה.

בנוסף ישלמו התובעים לנתבעת את שכר טרחת המומחה, רו"ח יפעת, כפי ששולם בפועל, ובכפוף להצגת אסמכתא לתשלום.

כמו כן ציין בית משפט קמא, שאף אם ההסכמים לא נכרתו בכפייה או בעושק, יש בסעיף הרלבנטי בהסכמים, באשר לגביית הכספים, כדי לסתור את תקנת הציבור, ודי בכך כדי להצדיק השבת כספים ללא קשר לסוגיית הכפייה והעושק, שכן פרשנות הוראות רשות מקרקעי ישראל מלמדת על פסילת הסעיף הרלבנטי בהסכם כאשר מופרת ההוראה לעניין גביית "כספים אסורים", ללא סייג.

לטענת המשיבה הפסיקה עמדה רבות על כך שעל אגודות שיתופיות להמנע מלהשתמש בכוח ההמלצה ביחס למשאב צבורי שהציבור העמיד לרשותן, לשם התעשרות שלא כדין ועליהן לפעול בסבירות ובהגינות והפנתה לפסיקה לתמיכה בטענותיה.

...

לסיכום טענה המשיבה, כי המערערת אינה מבחינה בין כספים אשר אין כל הוראה חוקית המונעת גבייתם, לבין כספים הנגבים כתנאי למתן המלצה להקצאת קרקעות המדינה, אשר נאסרו במפורש בדין ובכך מבקשת המערערת לבלבל את היוצרות.

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, כמפורט בהמשך הדברים.

כן יתר הטענות ביחס לתקנות או לתקנון האגודה מתייתרות אף הן. לפיכך דין הערעור להידחות.

חובת ההשבה פורשה בפסיקת בית המשפט העליון ככזו שנועדה למנוע התעשרות שלא כדין של אדם על חשבון רעהו: "הקטגוריות של עשיית עושר ולא במשפט לעולם אינן סגורות ולעולם אינן שוקטות על השמרים ... על השופט לפרש את הוראת המחוקק על פי תכלית החקיקה. התכלית היא, בין השאר, מניעת התעשרות שלא כדין ... ביסוד תכלית זו עומדת התפיסה ... לפיה יש להורות על השבה מקום שתחושת המצפון והיושר (ex aequo et bono) מחייבת השבה" [עניין אדרס, בעמ' 273].

כך הסביר מר אזגי בתצהירו: "... אני והמחלקה שבראשותי קיבלנו דרישות לאתר חלקות חקלאיות לצורך איחסון עפר, וזאת באופן שוטף, בהתאם לשלבי הבצוע, לצרכים ולאילוצים של הפרויקט, וכי בדרך כלל הצלחנו תוך זמן סביר למן קבלת הדרישה לאתר חלקות מתאימות לאיחסון עפר. כך היו לשפיר, לכל אורך הפרויקט, פיתרונות שונים לאיחסון עפר, ככל וקם לה צורך בכך [סעיפים 71-70 ל-נ/7; סעיף 6 ל-נ/8]. מכאן שהתזה שהציגו התובעים בנושא חיסכון העלויות אינה נכונה לנסיבות ענייננו.

יש בנסיבות אלה לעורר אי-נחת של ממש, גם אם אינן עולות כדי "זדון ממשי" שמצדיק השבה הרתעתית משמעותית בגובה מלוא הרווח או מלוא העלות הנחסכת [ע"א 7043/14 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 17 בפסק דינו של השופט י' עמית (פורסם בנבו, 01.05.2016)].

...

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך 146,271 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.05.2013 ומע"מ כדין.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי בשים לב לפערים שבין סכום התביעה לבין התוצאה הסופית אך גם בהתחשב בצורך להחצין חלק משמעותי מעלויות ההליך על שפיר כמי שעשתה שימוש ברכוש הזולת בניגוד לרצונו, אני מחייב את שפיר בהוצאות משפט ושכר טרחה כדלקמן: מלוא עלות שכרו של השמאי דנוס.